דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 4 מדרגים

הסכמות בספרות הרבנית החרדית

הסכמת הרב עובדיה יוסף
הסכמת הרב עובדיה יוסף
הסכמת הרב עובדיה יוסף
הסכמת הרב עובדיה יוסף
ארבעת המינים השלם-אליהו וייספיש-ירושלים תשל''ט
ארבעת המינים השלם-אליהו וייספיש-ירושלים תשל''ט
הסכמה
דבר יעקב-גיטין-יעקב שטיינהוז-ירושלים תש''ס
דבר יעקב-גיטין-יעקב שטיינהוז-ירושלים תש''ס
הסכמה
''דבר שלום''
''דבר שלום''
הסכמה
הסכמה הרב זעפרני
הסכמה הרב זעפרני
הסכמה
הסכמה מודפסת
הסכמה מודפסת
הסכמה
ציצית-הרב צבי כהן
ציצית-הרב צבי כהן
הסכמה
ציצית-הרב צבי כהן. בני ברק
ציצית-הרב צבי כהן. בני ברק
הסכמה
הסכמת ראש הישיבה
הסכמת ראש הישיבה
שמירת שבת כהלכתה
שמירת שבת כהלכתה
הסכמה
שמירת שבת כהלכתה-הרב יהושע נויבירט -תשל
שמירת שבת כהלכתה-הרב יהושע נויבירט -תשל"ט
מחבר הספר שבו מופיעה ההסכמה והוצאת הספרים
הסכמה
אליעזר היון, עוז אלמוג

נוצר ב-5/24/2010

ההסכמה ככשרות

העולם החרדי מתנהל כבועה סגורה במרחב הגיאוגרפי והתרבותי. החרדים פיתחו שורה של אמצעים שנועדו להגן על האדם המאמין מהשפעות סביבתיות שעלולות להסיטו מדרך הישר: סביבת מגורים הומוגנית, שמירה על רמת חיים נמוכה (המבטיחה ניידות מוגבלת), סדר יום עמוס וממושמע, ומעל לכל - צנזורה ופיקוח קפדניים על הפצת מידע.

בחברה החרדית פועלים אינספור גופי פיקוח וצנזורה, רשמיים פחות ורשמיים יותר, בתחומים מגוונים. כך למשל לכל עיתון ועיתון יש את וועד הרבנים שלו, שתפקידו לוודא שלא הסתנן למדורי העיתון תוכן בלתי רצוי (מבחינה דתית, חינוכית ופוליטית).

חשוב להדגיש שלפיקוח ולצנזורה תפקיד כפול של שליחות ציבורית: מצד אחד, הם מהווים כלי מוסדי רב עוצמה לשליטת מנהיגי הקהילה בצאן מרעיתם ולהכוונתם מגבוה. מצד שני, הם נועדו להקל על המשפחה החרדית לשמור על אורחות חייה והשקפת עולמה. כשם שחותמת כשרות הבד"ץ מבטיחה שעל שולחנה של המשפחה החרדית יעלה אוכל כשר למהדרין ומשחררת את הצרכן החרדי מלבדוק היכן וכיצד יוצר המזון, כך חותמת הצנזורה מבטיחה כשרותם של תכנים וחוסכת זמן ואנרגיה של בדיקה מקדימה מעמיקה של כל מסמך כתוב. מטבע הדברים, קיים מתאם בין יוקרת הצנזור והמקובלות שלו בחברה לבין מידת הכשרות של התוכן שזכה לאישורו.

מהי הסכמה?

אחד המאפיינים הבולטים של הספרות החרדית לשטחיה (בעיקר ספרי הלכה, הגות ומצוות) הוא "ההסכמות". ה"הסכמה" היא מכתב או רשימה קצרה המופיעה בפתח הספר. למלה "הסכמה" קיימים שני מובנים: א. אישור על תוכנו ("כשרותו") ורמתו של הספר. ב. איסור וחרם, לאמור: אזהרה ל"מסיגי גבול" אשר ידפיסו/יעתיקו את תוכנו של הספר ללא אישור המחברים וההוצאה לאור. למעשה מדובר כאן בעיגון זכויות יוצרים, המקובל גם בעולם הספרות החילוני. לדוגמא, בהסכמה המופיעה בפתח ספר סדרי טהרה של אלחנן בן שמואל זאנוויל אשכנזי (וינה 1880) מופעה האזהרה הבאה: "והאיש אשר ישיג גבול המדפיס הרבני תוך עשר שנים מיום כלות הדפוס הנ"ל, מלכדות החרם יאסרוהו ובזיקי הארור יכבל והשומע ישא ברכה".

במהלך הדורות הפכה ההסכמה גם ל"המלצת קניה" עקיפה, אותה מעניק המסכים למחבר הספר, בצד ברכה לרוכשי הספרים העתידיים. לדוגמא: הסכמה לספר עץ אפרים (ירושלים, תרע"ז 1916) שנמכר בעת הוצאתו בשמונה ג"מ [גרושים מצריים]: "וראוי לכל אדם ליתן כבוד לתורה הקדושה לקבל חיבורו בסבר פנים יפות ובשכר זה יזכו לבני חי ומזוני.." (הסכמת רבי חיים זוננפלד) "על כן ידי תיכון עמו ואברך באהבה את כל מחזיקי ידיו, והמביאים ברכה אל ביתם, יהי נועם ה' עליהם ויתברכו בקודש, בכל טוב..."(הסכמת רבי אברהם יצחק הכהן קוק).

לעיתים נימק המסכים את המלצת הקניה בכוונותיו הכלכליות של המחבר, אשר הקדיש את הכנסותיו ממכירת הספר למטרה נעלה. דוגמא לכך מופיעה בספר כתר כהונה, שיצא לראשונה בברלין בשנת 1876 והודפס בשנית בירושלים בשנת 1931. במהדורה המחודשת התחייב המו"ל להעביר את הכנסות הספר לישיבת "עץ חיים" הירושלמית והדבר בא לידי ביטוי בהסכמות הנלוות, אשר ייחצ"נו את הספר בזו הלשון: "מה מאד יפה והגון לקבוע מנהג של מתנה כשנכנסים לבר מצוה.." (הסכמת הרב אברהם יצחק הכהן קוק). בהסכמה אחרת לספר זה פונה רבי איסר זלמן מלצר "לכל תלמודי התורה ובתי יתומים שישתדלו להמציא לכל נער כהן מחניכיה כשיעשה בר מצוה ליתן לו במתנה הספר הזה.."

כיום ההסכמה משמשת בעיקר במובנה הראשון, לאמור: הסכמה לתוכנו של הספר ולאישיותו של המחבר והיא מעין ברכת הדרך או אישור למחבר היצירה על ידי 'מומחה' בתחום –רב מוכר ומכובד, בעל הכרה תורנית וממסדית.

ההסכמה נדרשת במיוחד כאשר מדובר בספר הלכתי בו מצוטטים פסקי הלכות חדשניים. הערת הבהרה: רבות מן הפסיקות היום מתייחסות ל"דמוי מילתא למילתא" - דימוי דבר לדבר. המציאות הטכנולוגית המתחדשת דורשת התאמות כאלה מדי יום וטעונה אוטוריטה הלכתית.

יצוין כי מחברי הספרים ההלכתיים מדגישים פעמים רבות כי פסקי ההלכות המופיעים בספריהם הם "להלכה ולא למעשה", וזאת בשל הצורך בהתייחסות מדוקדקת לכל מקרה לגופו ובדיקת התאמתו למקור הפסיקה. עם זאת, יש ספרים המכוונים ישירות אל ההלכה המעשית (למשל, ספרים העוסקים בשמירת השבת או החג כהלכתם, בריבית או בברכות).

גם במידה והמחבר אינו מחדש אלא מצטט את פסקי רבו ו/או את שיעורי רבו, זקוק הוא להסכמתו כראיה לכך שהדברים מצוטטים כנדרש. לדוגמא מכתבו של הרב ווזנר, שניתן כהסכמה לשיעוריו שקובצו על ידי תלמידו לספר (שיעורי שבט הלוי, בני ברק תשמ"ו).

לעומת זאת, כאשר מדובר בספר הגות, ובפרט באותם המשתמשים בלשון מודרנית ובכלים פיגורטיביים עכשוויים, ההסכמה מעידה על מקבלה כי צועד הוא בנתיב הסלול מדור דור ואין הוא עובר על האיסור החרדי העקרוני של "חדש אסור מהתורה".

כמעט כל מו"ל מציין בפתח הספר את מקום לימודיו ו/או רבותיו של המחבר. לדוגמא, בהקדמה לספר איל משולש של הרב מנחם אריה שלזינגר (בני ברק, 1984) מלבד שלוש ההסכמות לספר (רבי שמואל ווזנר, הרב יהודה שפירא, רבי ניסים קרליץ) מוזכרים בהכרת הטוב מקומות לימודו של המחבר לצד שלמי תודה מיוחדים ל"רבנים הגאונים שעברו על ספרי והעירו את הערותיהם החשובות".

כל הסכמה מסתיימת בברכה לסופר, שספרו יעלה ויצליח ושמחברו ימשיך לכתוב ספרים לרוב. דוגמאות: "השם יתברך יהיה בעזרו תמיד לחבר על עוד פרקים..." (הסכמת רבי משה פיינשטיין לספרו של נחמן כהנא, "מי מנוחות", המכון להנחלת ערכי התלמוד. תשנ"ו); "על כן הנני מברכו כי יצליח במעשהו במסירת התורה בעל פה ובכתב ויהנו רבים מתורתו" (הסכמת הרב ברוך רוזנברג. ראש ישיבת סלובודקא לספר "דבר שלום", ירושלים תשס"ה); "וברכתי שיתקבלו (חידושיו) בין החכמים להגדיל תורה ולהאדירה" (הסכמת הרב נתן צבי פינקל, ראש ישיבת מיר לספר "דבר שלום", ירושלים תשס"ה).

עם התפתחות טכנולוגיית הדפוס, מובאות היום ההסכמות לעתים כצילום של המכתב המקורי על נייר המכתבים של המסכים ולעתים אף בכתב ידו ממש. בדרך כלל מעתירים המסכימים שבחים מופלגים על מחבר הספר בלשון עשירה ולעתים אף בחרוזים.

הערה: יש דמיון לא מבוטל ומעניין בין ההסכמה (כשרות התוכן) הרבנית לבין "הכשרות המדעית" המתקבלת על ידי פרסום מאמר בכתב עת מדעי מוכר (Referee Journal). כל מאמר מדעי עובר תהליך שיפוט קפדני (הרקע התיאורטי, שיטת המחקר והמסקנות נבדקים בפינצטה) ומשהתקבל לפרסום נחשב "לכשר" מבחינה מדעית. אולם, בניגוד לפיקוח הרבני, הפיקוח המדעי לא נועד לצנזר מידע לא רצוי (מבחינה אמונית), אלא להבטיח מקסימום מהימנות ותוקף לממצאי המחקר האמפירי. שיקולי הצנזורה כלל לא קיימים במדע.

זאת ועוד, לעתים קרובות מחברי ספרי מדע ועיון חסרי מוניטין מסתייעים בברכות ודברי שבח להם ולספרם (בפתח הספר) על ידי דמויות ציבוריות וברי סמכא בתחום (לרוב פרופסורים עם מוניטין). הברכות הללו, שמשתרעות בדרך כלל על פני חצי עמוד עד שני עמודים, דומות במובן זה ל"הסכמות" החרדיות.

רקע היסטורי

שורשי מנהג ההסכמה מגיעים עד לימי מהפכת הדפוס במאה החמש-עשרה. ההסכמה הראשונה ניתנה ככל הנראה בשנת 1487 לספר הלכתי של ר' יעקב ברוך לנדא, "האגור", שיצא לאור בהוצאת בית הדפוס של משפחת שונצינו בנאפולי.

פרט פיקנטי: במהדורה השלישית הושמטו משום מה ההסכמות. לא מכבר יצא הספר מחדש באותיות חדשות וגם שם משום מה אין את ההסכמת המקוריות.

ההסכמה הראשונה שנגעה לזכויות יוצרים ולאו דווקא לתוכן ההלכתי ניתנה ככל הנראה בשנת 1519 לשלושה מספריו של ר' אליהו בחור - חכם יהודי שהתמחה בדקדוק עברי ובחקר המסורה. 'המסכימים' במקרה זה היו שלשה מגדולי רבני רומא. המכתב, שעדיין לא כונה באותה עת בשם "הסכמה" אלא "כתב דת", כלל את הנוסח הבא: "נוסח כתב הדת אשר ניתן ברומי הבירה מרבניה וחכמיה אשר גזרו והחרימו כל על איש השולח יד במלאכת רעהו..".

בשנת 1600 נעשה לראשונה שימוש במינוח 'הסכמה' (או ליתר דיוק "הסכמת רבנים") לספרו הקלאסי של רבי יוסף קארו (מחבר השולחן ערוך) בדק הבית. הרבנים מזהירים בהטלת חרם על כל מי שיעתיק או ידפיס את הספר ללא רשות המחבר.
החובה לבקש הסכמה התקבעה כנוהג יהודי מחייב במחצית המאה השש-עשרה, על ידי רבני שבע קהילות יהודיות מאיטליה - רומא, בולוניה, ונציה, פרארה, רג'יו, מנטובה ומודנה. הללו התכנסו בפרארה ותיקנו שאין להדפיס ספר עברי ללא הסכמת שלושה רבנים ופרנס הקהילה [מקור: הקדמת הספר אהלי שם, 1912]. הערה: תקפות החרם נידונה רבות בספרות הפוסקים וחלק גדול מהם נוטה להסכים כי אין ל'חרם' עוגן מוצק בהלכה. סביב נושא הבעלות עולה מושג משפטי-הלכתי מעניין שמקוצר היריעה לא נרחיב אודותיו, והוא: "שיור בעלות" (של מחבר הספר לאחר שמכרו).

במהלך הדורות עוגנו ההסכמות (זכויות היוצרים) במגבלות זמן מגוונות - בדרך כלל בטווח של שש שנים עד עשרים וחמש שנה. כך למשל בספר שאגת אריה מצוינות שתי הסכמות האוסרות במקביל את הדפסת הספר לשש או לעשר שנים. אחרים התירו להדפיס ולהעתיק ספר רק לאחר שמכר המחבר את כל ספריו, ויש שלא הגבילו את האיסור לפרק זמן כלשהו.

החוקרים חלוקים בפרשנותם אודות הסיבות להופעת הנוהג המחייב של ההסכמה באותה עת (במאה השש עשרה). אחת הסברות שהועלתה היתה שמטרתו הייתה ליצור מערכת ביקורת פנימית, בדומה לפקודת האפיפיור שהוצאה באותה עת וחייבה "הסכמה" על הוצאת ספרים חדשים.

חיזוק ואשרור לנוהג ההסכמות בעולם היהודי ניתנו ב-1603 כאשר נאספו בפרנקפורט נציגי קהילות באשכנז ואסרו להדפיס ספר ללא נטילת רשות. תקנה זו נבעה מהחשדות שהיו כלפי ספרים "פירטיים" שהודפסו בעיר בזל באותה עת.

עליית השבתאות תרמה ככל הנראה להרחבת השימוש בהסכמות בתרבות הרבנית. החשש שמא יקום נביא שקר נוסף, בדמות שבתי צבי, ויסחף אחריו רבים, הגדילה את הרגישות לתוכנם של ספרי הלכה והגות. ב-1684 אסר ועד ארבע ארצות (גוף מנהלתי אשר שימש בין השנים 1580 ל-1764, כמוסד המרכזי העליון של יהדות מזרח אירופה. הוא עסק בגביית מסים, שיפוט וייצוג הקהילה היהודית בפני הרשויות) הדפסת ספרים חדשים בלא רישיון מיוחד.

עם הזמן החלו להופיע יותר ויותר הסכמות המתייחסות לגוף הספר, כלומר לתכניו ולמחברו. התופעה התחזקה במאה התשע עשרה, עם התגברות רוחות ההשכלה והרפורמציה, שקראו תיגר על היהדות האורתודוכסית. החתם סופר, המזוהה ביותר עם המלחמה כנגד המשכילים, כותב במכתב משנת 1843 לרבו, מרדכי בנעט: "חלילה לחדול ממנהג נטילת ההסכמות" וגם "ועוד רעה חולה ראיתי שבדור הזה התחילו לתת ידים במה שהנהיגו לדפוס ספרים בלי נטילת הסכמה". הוא הורה שאין לרכוש ספר אשר אין וודאות כי המחבר הוא ירא ה' ושתוכן ספרו ראוי ואינו נגוע במינות ואפיקורסות. נציין בהקשר זה כי רבי מרדכי בנעט תמך בנוהג ההסכמות מטעמים אחרים, אף שלא סותרים לאלה של תלמידו החתם סופר, לאמור: כדי "לחזק עושי מצווה שירבו המדפסים ולא יחששו שיהיה להם הפסד". במקום אחר כותב החתם סופר [שו"ת חתם סופר, סימן מא] שגם על ספר ישן נושן שלא חובר על ידי בן התקופה יש להציב הסכמה בפתח הספר, משום שבעת האחרונה נהו רבים אחרי ההשכלה והאפיקורסות, וספרי מינות רבים התפשטו בעם היהודי. מעניין לציין כי בקהילות  הספרדים באותה תקופה, לא הוכר מנהג זה כפי שמעיד הרב כהן בספרו 'בכל דרכיך' [ע' 112].

גם היום מעידות ההסכמות על טיב המחבר ועל תוכן ספרו [ראה להלן סוגי הסכמות], אך האדמו"ר מסאטמר ביקש להזהיר כי הזמנים השתנו: "זה היה תקנה טובה בימי הקדמונים, כגון בדורו של הגאון חתם סופר היו כולם צדיקים וגאונים היו ראויים לסמוך על הסכמתם. אבל השתא [עכשיו] בדורינו אנו... אין לנו לסמוך ולבקש הסכמות לספרים, וצריך ללמוד רק מספרים שיש להם הסכמות מגדולי הדור הקודמים, או מי שמכיר בעצמו היטיב את המחבר" [שות דברי יואל, א, ג, ז].

בהקשר לכך מעניין להזכיראת שכתב בספר 'פנים למשפט' [סימן י], בשם אחד מגדולי התורה של המאה ה- 18 כי הוא אינו נותן הסכמה למחבר שגילו פחות מגיל 40 שנים. הגיל הצעיר עלול לפגוע בכושר השיפוט של המחבר, וליצירת פסקי הלכה שגויים. כלומר, אותו רב לא חשש רק לספרות קלוקלת כמו החתם סופר, אלא גם לספרות שאינה די 'מקצועית'. בספרו יביע אומר [חלק ד, סימן א] מתייחס מרן עובדיה יוסף להלכה זו, ומגיע למסקנא כי אם קיבל המחבר הסכמות מגדולי הדור המכירים ביראתו וחכמתו, רשאי הוא להוציא את הספר אף קודם הגיעו  לגיל 40 שנים.

במהלך השנים קוצרו משמעותית ההסכמות, שהיו מאופיינות בעבר בטקסט ארוך ומפורט, וכיום לא מצויות כמעט הסכמות המכילות גם נוסח 'מזהיר ומחרים' אלא רק ברכה או אישור לספר עצמו או למחברו. הסיבה לכך נעוצה ככל הנראה בהתקדמות הטכנולוגית של בתי הדפוס. אם בעבר העתקה של יצירה תורנית לוותה בעמל רב והפכה כמעט ליצירה חדשה של המעתיק (כך שהאיסור להעתיק לא היה מובן מאליו), הרי שהיום קל מאד להעתיק ספרים והאיסור להפר את זכויות היוצרים נעשה חיוני ומובן מאליו. לכן כמעט בכל הספרים ההלכתיים יש בעמוד השני כיתוב המציין כי כל הזכויות שמורות למחבר "הן על פי תורתנו הקדושה והן על פי החוק הבינלאומי". כמו כן, יש ספרי יסוד שבהם נוספו גם מכתבים המזהירים באופן ברור ונחרץ יותר (ראו גם בהמשך).

היום נחשבת ההסכמה בציבור החרדי לרכיב חובה בספר אולם אין אוכפים את הדרישה לקבלת הסכמה לעצם פרסום הספר, אלא בעיקר מתייחסים לתוכנו.

להסכמה נלווה אלמנט נוסף, גם אם משני בחשיבותו: תמיכה חומרית ומורלית בסופר. כך למשל, בספר שחובר על ידי הרב אברהם הכהן, שהיה מגדולי חכמי ירושלים במאה ה 18 ואף יצא כשליח לארצות הגולה למען תושבי העיר, כותב הרב צבי הירש (אב"ד ברלין, 1796 ) כי מצווה רבה לתמוך ולסייע ביד המחבר כדי שיוכל "לשוב לשבת על אדמת הקודש". לעתים מבקש במפורש הרב המסכים מן הציבור הרחב לסייע למחבר הספר בפרנסתו בצורה של רכישת ספרו. כך למשל כותב הרב שטרנבוך (אב"ד העדה החרדית) בסוף הסכמתו לספר 'הלכות חג בחג': "וראוי לכל שוחרי תורה ליקח ברכה אל ביתם ובכך לסייע למחבר שליט"א". לעתים מופנית הבקשה לסיוע למוסדות שאליהם מחובר הסופר - בבחינת צדקה לקהילה.

התנגדות להסכמה

יש רבנים המתנגדים באופן עקרוני לצרף את הסכמתם לספר. באחת מאיגרותיו של האדמו"ר מליובאוויטש הוא כותב "אין זה מהמקצוע שלי, וממנהגי, ליתן הסכמות על ספרים, ובפרט ספרי דרוש"... באגרת אחרת על מנהג אדמור"י חב"ד כלפי ה'הסכמה' נכתב: "ומה שכתב בענין הסכמה – הרי ידוע שאין זה בנוהג בית הרב". גם האדמו"ר הקודם של חב"ד, המוהריי"צ כותב ''ובדבר שנצרך הסכמה, הנה אנכי מתרחק מזה עד קצה האחרון'' [קובץ הערות וביאורים, אהלי תורה, עמוד 71]. גם האדמו"ר מגארליץ לא נהג ליתן הסכמות, וכך גם נהג בנו בעל שו"ת דברי יציב.

טעם מעניין נוסף להתנגדות להענקת הסכמות נעוץ בחוסר רצונו של הרב המסכים לשקר, או ליתר דיוק – לא לכתוב אמת מוחלטת בדברי הסכמתו. כפי שיצויין גם בהמשך, בכתיבת הסכמה נהוג להפליג בשבחים שלא תמיד אכן מצויים במחבר הספר, והיו שלא רצו להוציא תחת ידם טקסט שהם אינם שלמים עמו לגמרי.

סוגי הסכמות

את ה'הסכמות' הרבניות אפשר למיין לחמש קטגוריות עיקריות. 1. הסכמה לצורכי התראה ואזהרה 2. הסכמה אישית 3. הסכמה קלאסית 4. מכתב ברכה. 5. ברכת אב.

הקטגוריה הראשונה כוללת תוכן המזהיר את הציבור הרחב לבל יפגעו בזכויות היוצרים של מחבר היצירה. כיום הסכמה מסוג זה אינה רווחת עוד, והיא מופיעה בעיקר בספרי יסוד פופולאריים ומבוקשים, בהם השקיעו המחברים עמל רב. לדוגמא בספר "משנה תורה להרמב"ם" שיצא מחדש בעבודת הגהה סיזיפית, בליווי מפתחות ומקורות. המו"ל, הרב שבתי פרנקל ז"ל, שהפך את הוצאת הרמב"ם למפעל חייו בהשקעה כוללת של מיליוני דולרים, מדפיס בפתח הסדרה שורה של מכתבים מאת 'גדולי הדור' בזו הלשון: "כי מוזהר כל אחד ואחד שלא לצלם את אלו הספרים או לחלקם ללא רשות באיזה אופן שהוא מהרב שבתי פרנקל או באי כוחו, כיוון שזה קנינו הפרטי טרחו משאו ועמלו" (מתוך הסכמת הבד"ץ ירושלים). דוגמא נוספת היא הוצאת הש"ס (תלמוד בבלי) מחדש, על ידי חברת 'עוז והדר'. גם כאן נכללות הסכמה המזכירה לציבור לשמור על זכויות היוצרים של מי שטרחו כה רבות בהפקת הפרויקט.

פרט פיקנטי: השל"ה הקדוש, בהסכמתו לחיבור 'תוספות יום טוב' על המשניות כתב "ואני יודע ומכיר את האיש כי לא עשה לא להתגדר ולא על מנת להתעשר בו .. על פי הדברים האלה אני גוזר בנח"ש [נידוי חרם שמתא] "שלא יודפס משניות עם כל פירוש" מיום שיגמר הדפסו עד כלות ארבע שנים כדי שיתפזר זה החיבור בקרב כל ישראל". כלומר הוא מזהיר לא רק מפני פרסום תוכן זהה לספר אלא אף חיבור עם ייעוד דומה. כלומר, השל"ה ייחל שהחיבור החשוב והקלאסי של תוספות יום טוב, יהפוך לנחלת רבים כפי שהוא, ללא מתחרים שעלולים חלילה להתחרות בו.

הקטגוריה השניה היא הסכמה אישית (מכוונת ישירות למחבר) שנותן פוסק חשוב (גדול בתורה, לרוב ראש ישיבה ו/או אישיות ציבורית) לאחד מתלמידיו המבקש להוציא ספר המבוסס על כתבי רבו ושיטתו. ההסכמה כאן מורה על כך שהתלמיד או היורש צעד כיאות בנתיבי מורו ורבו. זאת ועוד, יש בהסכמה זאת משום הכרה ברמתו האינטלקטואלית והתורנית של התלמיד, לאמור: ההודאה שהתלמיד מכבד בחיבורו המעמיק את מורהו. בכך גם מעתיר הרב מיוקרתו וסמכותו על ספרו של תלמידו ומעלה את ערכו של הספר החדש בעיני הקוראים הפוטנציאלים. במקרים נדירים הסכמת הרב מכתירה באופן עקיף את היורש או "מסמנת" אותו כ"גדול" של הדור הבא.

בדרך כלל ההסכמות כתובות בנוסח המאפשר להסיק אם הממליץ קרא את הספר בעיון או רק בסקירה חטופה, כדי לצאת ידי חובה. יש מחברים המסתפקים בהבאת הסכמה שנתן רב לספר קודם שלהם. לעומת זאת, יש מקרים שבהם הרב המסכים מצרף להסכמה רשימה ארוכה של תיקונים והערות לספר – דבר המתפרש בדרך כלל כמחמאה למחבר הספר, אות שרב גדול מצא לנכון לעיין בקפדנות בספרו [ראה בהמשך 'הסכמה המלווה בטקסט תורני'].

פעמים רבות מוסיף המסכים משפט בנוסח "עברתי על כל הנאמר בספר ומצאתי כי את הכל עשה יפה ונכון". דוגמא ידועה להסכמה אישית מסוג זה הוא הספר 'ילקוט יוסף' מאת הרב יצחק יוסף, הכולל 'הסכמה אישית' של אביו, הרב עובדיה יוסף.

ושוב נזכיר כי דפוס דומה קיים גם בעולם האקדמי. לעתים נפתח ספר מדע או עיון בהקדמה קצרה של אדם חשוב מהתחום הרלוונטי. הקדמה כזו כוללת במקרים רבים דברי שבח לספר ולמחברו. יוקרתו של המקדים מאצילה על יוקרתו של המחבר. אגב, לעתים "ההסכמה האקדמית" נעשית בדרך קצת יותר עקיפה, לאמור: בפרק התודות, שמקדים את פרק המבוא. המחבר מודה לכל מי שתרם וסייע בידו לכתוב את מה שכתב ובתודתו זו הוא בעצם מסמן לקוראים שקיבל "הסכמה" עדיפה ממוריו או מקולגות.

הקטגוריה השלישית בעולם ההסכמות החרדי היא ההסכמה הקלאסית. זו ההסכמה הנפוצה ביותר והיא מצויה כמעט בכל ספר תורני, גם אם קיימת בו כבר 'הסכמה אישית'. נוסח ההסכמה במקרה זה כללי יותר ומכוון יותר לאישיותו הטובה של הכותב ופחות לתוכן הספציפי של הספר. המסכים מציין שהוא מכיר במידת מה את המחבר (למשל, כרב השכונה, כראש הישיבה בה למד, כידיד המשפחה וכו') ומאשר כי האיש הוא אדם ראוי שאפשר להניח שגם תוכן ספרו נכון וכשר. אפשר להניח שבמקרה זה המסכים רק רפרף ולעתים (כפי שקורה גם באקדמיה) כלל לא קרא את הספר. כך למשל ספרי רעיונות על פרשת השבוע - ליקוטים, דרשות, הגיגים או ספר פלפול תלמודי שמותר לפרשו במספר אופנים ואין הוא מהווה סכנה רוחנית-אידיאולוגית כלשהי. ברבים מן ההסכמות יעיד המסכים מפורשות כי לא עיין בספר וכי מסתמך הוא על המסכימים האחרים לצד היכרותו עם המחבר ואישיותו. כך למשל, בהסכמתו של הרב שך לספרו של הרב צבי כהן "הגעלת כלים" (בני ברק תשמ"א 1981) נכתב: "ראיתי את מכתבי ההסכמות... ואני מכירו ויודעו היטב מאז למדו בהישיבה כן יזכה ויוסיף כהנה וכהנה ויגדיל ויאדיר".

הכרות מעמיקה עם מחבר הספר (בעיקר כאשר מדובר במחבר מוכר) מייתרת לעתים את הצורך לקרוא את תוכנו ולאשרו. במקרה כזה יופיע נוסח הסכמה כגון זה: "ואשר מדובר בספרי הלכה שהזהירות בהם רבה, ומחוסר פנאי לא הספקתי לעיין בגוף הדברים, אך סמוכני ובטוחני כי הגאון וכו' לא יוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן".

יש וההסכמה ניתנת למחבר בעל פה והוא מעלה אותה בעצמו בדפוס, בפתח ספרו. כך למשל, בספרו של הרב אברהם חיים עדס, השבת בתפארתה - הלכה למעשה (הוצאת יפה נוף, י. פוזן, ירושלים, התשס"ו) נכתב תחת הכותרת "ברכת מרן הגאון ר' חיים קניבסקי שליט"א: "נכנסתי לפני מרן הגאון ר' חיים קניבסקי שליט"א והראתי לו את ספרי ושמח על חלק זה שמשלים את הל"ט מלאכות שבת, ואמר לי עשית דבר גדול בהלכות שבת ובטוחני שרבים יהנו ממנו. וברכני בברכת 'ברכה והצלחה'."

ישנן הסכמות שניתנו לספרים והפכו בשלב מאוחר יותר לטקסט המפורסם ביותר אותו כתבו המסכימים אי פעם. כך למשל, אין כמעט איש היודע כיום מי היו 'המסכימים' על הספר "חפץ חיים" ו/או "משנה ברורה" אך זכרם עמנו בשל תפוצתם הבלתי פוסקת של הספרים.

קטגוריה רביעית היא מכתב ברכה. זו הסכמה הממוקמת גם כן בדף הראשון של הספר והיא נכתבת על ידי אחד מ'גדולי הדור', שהיכרותו עם מחבר הספר קלושה במקרה הנדיר או אינה קיימת כלל במצב השכיח. מדובר במילות ברכה די סטנדרטיות ששולח גדול הדור למחבר על יצירתו שתועיל ותזכה רבים. למעשה מדובר בקוד שיח שבו מנהיג הקבוצה (זרם חרדי, חצר חסידית) מאשר שמחבר הספר נמנה על חוגו של המסכים ושפרסום הספר זכה לאישור הממסד. להלן דוגמא לנוסח נפוץ של מכתב ברכה: "הרב הגאון... זכה לחבר חיבור מועיל על עניני טומאה וטהרה, ועלה ונתעלה בליבון סוגיות הש"ס והראשונים לעומקה של תורה. ולא נצרכה אלא לברכה שיזכה המחבר הדגול להגדיל תורה ויפוצו מעיינותיו חוצה וכו'."

הקטגוריה החמישית היא ההסכמה מאביו או חמיו של המחבר והיא מכונה תמיד "ברכת אב". לא מדובר בהסכמה 'רגילה', שכן האב או החם מטבע הדברים אינם אובייקטיביים דיים להעיד על קרובם, ועם זאת גם לה חשיבות מסויימת. הסכמה זו ניתנת רק כאשר האב הוא תלמיד חכם, או נושא במשרה תורנית כל שהיא. אם האב אינו כזה - לא יבקש ממנו מחבר הספר הסכמה. יוצא מן הכלל הוא כאשר האב נחשב לאחד מ'גדולי הדור', ואז ההסכמה על הספר כמוה כאישור לכוחו התורני של הבן, והכרזה כי ממשיך הוא בדרכו של האב. הדוגמא הטובה ביותר שכבר צויינה במאמר זה, היא ספריהם של הרב יצחק יוסף מחבר הספרים רבי המכר 'ילקוט יוסף', ושל אחיו הצעיר הרב דוד יוסף, מחבר הספר 'הלכה ברורה'. בפתח ספריהם מצויה הסכמתו היחידה של אביהם - הרב עובדיה יוסף, המאשר כי הם ראויים להמשיך את  דרכו בפסיקת ההלכה.

ההסכמה החסידית

גם אדמו"רים מעניקים מכתבי הסכמה, שאינם שונים בהרבה ממכתבי ההסכמה המקובלים בעולם הליטאי והספרדי. כאשר מדובר בספר שאינו מכובד דיו להסכמתו האישית של האדמו"ר יזכה הוא למכתב המעיד כי הספר היה למראה עיני האדמו"ר ושיבחו... על הספר יחתום המשב"ק (הגבאי). תופעה זו קיימת גם אצל קבוצות אחרות שאינן חסידיות. למשל, הסכמות רבות של הרב אפרתי, תלמידו של הרב אלישיב, מבכירי הרבנים הליטאים, המעידות כי הספר היה למראה עיני רבו. דוגמא נוספת קיימת אצל הרב חיים קנייבסקי, גם הוא מבכירי הרבנים הליטאים, שבספרים רבים שזכו להכסמתו העקיפה נכתב: "הספר היה למראה עיניו של מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א ואמר שהוא ספר טוב וראוי להפיצו ברבים".

אצל אדמו"רי בית גור אין הסכמות בכתב. בפתח הספר יציין המחבר: "נכנסתי לקו"פ, (לקודש פנימה) וכ"ק אדמו"ר שליט"א אמר שהוא דבר טוב וראוי להדפיסו" (מצוטט מתוך פתח ספרו של א.מ. הלברכט "מעשר כספים").

הסכמה מלווה בטקסט תורני

בלא מעט ספרי הלכה, מלווה הסכמתו של הרב, בדברי תורה המתייחסים לדבריו של המחבר בגוף הספר. הרב המסכים מפליג בשבח המחבר ואז מוסיף "כשעיינתי בספר נתעורר אצלי במה שכתב בפרק פלוני" וכו', או 'ולחיבת הקודש אעיר על מה שכתב במקום פלוני', וגם 'ולאות שעברתי על ספרו, אציין כי במה שכתב בפרק וכו''. לעתים מזכיר המחבר עצמו בשולי ההסכמה את הערותיו של הרב. למשל בספר ההלכתי רפואי 'נשמת אברהם' כותב המחבר תחת הסכמתו של הרב אויערבך "בעת העברתו על ספרי, זיכה אותי הגאון שליט"א בהערות רבות בכתב, והם נמצאות כל אחת ואחת במקומן", ובשולי הסכמתו של הרב עובדיה יוסף הוא כותב "הראשון לציון כתב לי מספר הערות והן מודפסות בסוף הספר". הסכמות מהסוג הזה לא שייכות בהכרח לאחת הקטגוריות שהוזכרו. הן עשויות להופיע בספרים בהם עבר המחבר על הספר כולו, ובספרים שהוא רק רפרף בהם.
מצוי מאד שהערותיו של הרב המסכים, זוכות לתגובה מאת המחבר. בשולי ההסכמה בו טוען הרב את טענותיו יכתוב המחבר "מה שכתב הרב הגאון שליט"א להעיר על דברי יש לדחות וכו'".

חליפת מכתבים כהסכמה

בחלק מן הספרים התורנים, מוצגת בפתחו של הספר חליפת מכתבים של המחבר עם אישיות תורנית מפורסמת בדרך כלל 'מגדולי הדור'. מסתבר, שחליפת מכתבים זו, מלבד הענין והתוכן שבה, מהווה כעין הסכמה לספר שכותבו דן בתוכן הספר עם אותה אישיות מפורסמת. על פי רוב, חליפת המכתבים הזו מובאת בנוסף להסכמות המעטרות את הספר, אך ישנם מקרים שרק היא מוצגת בשערי החיבור. כזו למשל היא סדרת הספרים של הרב שטיינברג 'משנת חיים', בה נפתח כל כרך בחליפת מכתבים ארוכה בין המחבר לרב חיים קנייבסקי, באחד מנושאי הספר. במקרים אחרים, מובא מכתב נדיר מאחד מגדולי התורה החיים עמנו או כאלו שנפטרו בנושא השייך לתוכן הספר, כדי להעניק יוקרה לחיבור זה שהצליח להשיג מסמך אותנטי ולפרסם את דעתו של אחד מגדולי הדור.

מספר ההסכמות

כפי שכבר ניתן להבין מן הקריאה עד כה, אין קריטריון או אפילו נורמה חברתית למספר ההסכמות הנדרשות לספר תורני. ישנם ספרים המעוטרים בהסכמה אחת, ישנם בשנים, בשלש, בארבע וכן הלאה. מספר ההסכמות תלוי ברצונו ואופיו של מחבר הספר. על פי רוב לא עולה מספר ההסכמות על עשרה מכתבים, יוצא מן הכלל הוא ספר שהתפרסם לאחרונה על ידי רב מן העיר קרית ספר ובו מצויים לא פחות מ- 43 הסכמות.

תחביר ההסכמה

ישנם סוגים שונים של הסכמה ומכתבי ברכה, ונוסח ההסכמה משתנה לפי מהותה. עם זאת ניתן למצא גם שינויי תחביר התלויים בסגנונו הפרסונלי של המסכים. ישנם הסכמות הכתובות בנוסח קורקטי עניני, וישנן הניחנות בעושר לשוני ובשפה ייחודית. כך למשל כאשר נתקלים בביטוי הבא: "מבצר עוז ומגדול, חכו ממתקים וכולו מחמדים, תהלתו בקהל חסידים, מוכתר בנימוסים, גן של הדסים" וכו' ניתן לנחש בסבירות כמעט מלאה כי היא יצאה מתחת ידו של הרב עובדיה יוסף. הכל מכירים את נוסחו הציורי, המבוסס על פסוקים וביטויים תלמודיים ומדרשיים. סגנון ייחודי, המאפיין את כל הסכמותיו, ניתן למצא גם אצל ראש ישיבת עטרת ישראל וחבר מועצת גדולי התורה הרב ברוך אזרחי, הנוהג להשתמש בהסכמותיו על תלמידיו בביטויים כמו 'כי ידעתיו', או 'כי חקוק הוא בליבי' וכדומה.

ישנן הסכמות הניתנות בחרוזים, כזו היא הסכמתו של הרב אמסלם על הספר קוראי עונג עם הציטוט הבא: "ברכות לבני, היקר מפז ומפנינים, ימלא ימיו בטוב ושנותיו בנעימים, להמשיך להגדיל תורה ולזכות הרבים, ויראה נחת מבניו החמודים, עם רעייתו שתחיה אשת נעורים, שפע טוב וברכה בלי שיעורים, בבריאות איתנה ברמ"ח איברים, ונהורא מעליא מהמאיר לארץ ולדרים, ובא לציון גואל קץ דרורים, בניין בית מקדשינו נישא לראש ההרים".

היוקרה שמאחורי ההסכמה

מטבע הדברים יש הסכמות 'שוות' יותר ו'שוות' פחות. הסכמה יוקרתית היא הסכמה של רב מוכר וידוע (ככל שהמסכים מכובד יותר כך הסכמתו יוקרתית יותר). יוקרתה של ההסכמה נגזרת גם ממידת הנדירות שלה. כיצד הופכת הסכמה לנדירה? שתי תשובות: 1. במקרים בהם הרב הגדול ממעט לתת באופן כללי הסכמות, גם כאשר מדובר בחיבור ראוי. כך למשל, הרב מבריסק היה ידוע כאיש אמת וסירב לתת הסכמות אלא אם באמת הכיר היטב את האיש ואת ספרו כראויים להסכמה (כמו הרב שך שזכה להסכמה ממנו). הרב מבריסק לא העניק הסכמה אלא אם עבר על הספר ומטעם זה לא תימצא בבית מדרשה של בריסק הסכמה מסוג "אמנם לא עברתי על הספר, אבל חזקה על המחבר" וכו'. בניו ונכדיו המשיכו וממשיכים במסורת זו.

גם הרב משולם דוד סולובייציק ידוע כממאן באופן עקרוני וערכי להעניק הסכמות לספרים חדשים. ספר שזכה במכתב הסכמה מהרב סולוביצ'יק נחשב לספר בעל ערך רב. מיקומו בארון הספרים ושוויו הרוחני גבוה וכמובן גם שכיחות העיון בו.

2. הסכמה הופכת לנדירה גם במקרים שבהם הרב מפורסם ומבוקש על ידי רבים, והנגישות אליו בכל דבר ועניין (לא רק בעניין ההסכמות) קשה ולעתים כמעט בלתי אפשרית. לעתים נובע הקושי מגילו המופלג של הרב ומהקושי לפרוץ את מעגל המשמשים הדואג סביבו וממדר אותו. דוגמא מוכרת היא הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל - מגדולי הפוסקים של הדור האחרון, שהלך לעולמו בגיל מופלג ביותר. הוא היה מוגן בחומת עוזרים נאמנים ומסורים שביקשו לא להטרידו בפעילות שאינה קריטית, כמו ניסוח הסכמות לכל מאן דבעי.

הפוליטיקה של ההסכמה

אפשר היה לצפות שספרים תורניים יהיו חפים מכל נגיעה פוליטית או שיקול זר שאינו לשם שמים. למרבה הצער גם בתחום זה ישנן לא מעט הטיות,פוליטיות, כלכליות ועוד. לעתים קרובות דורשים הרבנים המסכימים ממחבר הספר להציג בפניהם את רשימת הרבנים הנוספים המתעתדים להסכים עמם בספר זה קודם שיחתמו הם על הסכמה. הסיבה: הם אינם מעוניינים כי שמם יופיע לצד שמו של רב שאינו מקובל עליהם, אם מפני השקפותיו הדתיות, ואם מפני השתייכותו הפוליטית, הממסדית, או התורנית.
חדי העין יבחינו בהסכמות שנעדרות מספר כזה או אחר (הכוונה להסכמות שאפשר היה לצפות שיופיע והן נעלמו בכל זאת, ככל הנראה משיקולים לא תורניים).

זהותו של מוסר ההסכמה מעידה על זהותו של המחבר, על השתייכותו למחנה החסידי או הליטאי ועל קהל היעד אליו מיועד הספר. לעיתים מופיעות הסכמות 'חוצות גבולות' בהן מופיעים ראשי ישיבות לצד אדמו"רים, אך כמעט ולא נמצאות הסכמות משותפות של "רבנים מסכימים" במחנה החרדי לצד מקבילהם במחנה הדתי-לאומי. אחד מיוצאי הדופן הוא הספר מקראי קודש שחיבר הרב הררי מישיבת מרכז הרב (ישיבת הדגל של הציונות הדתית), והמכיל בתוכו תשובות של הרב גורן לצד תשובות של בכירי הרבנים הליטאים. הספר, הנפתח בהסכמה של ראש ישיבת "מרכז הרב" לצד הסכמה של הרב אלישיב, נמצא על מדפיהן של ספריות חרדיות כמו גם ספריות דתיות-לאומיות.

מעניין שמבט היסטורי מלמד על קירבה גדולה יותר בין המחנות, שנתפסים בדרך כלל כמנוכרים ולעתים אף עוינים זה לזה. הנה כי כן, הסכמותיהם של הרב קוק והרב זוננפלד מופיעות בצוותא על כ-40 ספרים!

העדר ההסכמה בראש הספר מעורר השערות, ניחושים ורכילויות לרוב. דוגמא עדכנית היא ספרו האחרון של חה"כ הרב חיים אמסלם (ח"כ מטעם ש"ס לשעבר ומקורבו לשעבר של הרב מזוז) זרע ישראל, הדן ארוכות בסוגיית הגיור. הספר, הנחשב לחיבור קונטרוברסלי, עורר בזמנו סערה גדולה ומסקנותיו גררו מאמרי ביקורת רבים בעיתונות החרדית ובבמות אחרות (יש שראו בו ספר "פוליטי" שנועד לסלול את דרכו של מחברו לרבנות העיר). אף שבפתחו של הספר מוצגות מספר הסכמות של רבנים חשובים ומוכרים, רועמות בהיעדרן שתי הסכמות קרדינאליות וכמעט מתבקשות - של הרב עובדיה יוסף ושל הרב הראשי משה עמאר. ההיעדרות אלה עוררו השערות ומסקנות מרתקות ומנוגדות באשר לשאלה מדוע לא הסכימו שני הרבנים הללו להעניק את ברכתם לאיש שכל כך מזוהה עם העולם התורני והפוליטי שלהם. לימים, עם פרישתו של הרב אמסלם בקול רעש גדול והתנתקותו המתוקשרת שלו מש"ס, ההעדר ההסכמות קיבל ממד אחר.

מסכימים מבוקשים

למרות הנטייה הטבעית של מחברי ספרים ליטול הסכמות מרבנים הקרובים אליהם מנטאלית או רעיונית, אפשר לזהות קבוצה מצומצמת של רבנים פופולאריים שמכתב הסכמה או ברכה מהם הוא תופעה רחבת היקף. בבדיחותא נוהגים לכנות את המרבה בהסכמות כ"שר המסכים" (על משקל "שר המשקים" מחלום פרעה).

בשורה הראשונה ל 'מסכימים הנפוצים ביותר' אפשר להזכיר את הרב עובדיה יוסף. הסכמה של הראשון לציון נמצאת על מאות ואולי אלפי ספרים תורניים שחוברו בחמישים השנים האחרונות [בהערת אגב נציין, כי הרב עובדיה יוסף נעתר ברצון להעניק הסכמה לכל מבקש, גם למחברים צעירים חסרי ניסיון, מתוך הכרה ברורה כי בכך הוא מעודד את הצעירים לכתוב ולחבר עוד ועוד ספרים]. עוד נזכיר כ"מסכימים מבוקשים" את הרב חיים פנחס שיינברג, ראש ישיבת "תורה אור" (המעניק בעיקר 'מכתבי ברכה') ואת הרב זלמן נחמיה גולדברג, הרב נסים קרליץ אב"ד בני ברק, הרב שמואל אויערבך ראש ישיבת מעלות התורה, הראשון לציון הרב שלמה משה עמאר והרב נתן צבי פינקל ראש ישיבת מיר הידועה.

קיבוץ מרתק של הסכמות שני רבנים מיתולוגיים הממוקמים קוטבית בספקטרום הרחב של היהדות הדתית מצוי בספר 'מרן רבנו מאיר שמחה הכהן כהן זצ"ל – תולדה ומשנה' לרב זאב רבינר [תל אביב תשכ"ז]. בפתח הספר מופיעים מספר מכתבי ברכה וביניהם מכתבו של הרב אלעזר שך מנהיגה הבולט של היהדות החרדית במאה הקודמת. במכתבו זה הוא מברך את ידידו המחבר על הזכות הגדולה בכתיבת הספר. מיד בעמוד הבא מופיע מכתב ברכה מהרב צבי יהודה קוק מנהיגה של הציונות הדתית. למיטב ידיעתינו זהו הספר היחיד בו מופיעים מכתבי ברכה של שני האישים הנ"ל. מסתבר כי הסיבה לכך נעוצה במושאו של הספר - הרב מאיר שמחה מדווינסק, מחבר הספר המונומנטלי משך חכמה, שנחשב בעיני רבים לאחד האישים הבולטים והמיוחדים ביותר בשנותיה הראשונות של המאה עשרים.

ללא הסכמות

ישנם מחברים שאינם זקוקים לחותמת של הסכמה בשל מעמדם הרם בעולם ההלכה. ספריו של רבי יעקב ישראל קנייבסקי, "הסטייפלר", התפרסמו ללא הסכמה. כך גם ספרי בנו, רבי חיים קנייבסקי. הרבנים לבית קנייבסקי צועדים בעקבות החזון אי"ש שפרסם את ספריו ללא הסכמות. גם ספרי רבי משה פיינשטיין. וספרי הרב שמואל ווזנר מבני ברק, שחשיבותם ויוקרתם רבה, התפרסמו ללא הסכמות.

ומן העבר השני: קלות ההוצאה לאור ותפוצתם של עלוני השבת יצרו ז'אנר חדש "ללא הסכמות". העלונים הללו, אותם מפרסם ומחלק כל חוג בבתי הכנסת שלו, מתפרסמים ללא כל חותמת כשרות ומאפשרים פרסום של חידושי תורה ופסקי הלכה ללא הסכמה (מחוץ לגוף המפרסם את "עלון השבת" והנושא באחריות לתכניו).

עידן ההפצה האינטרנטית משתלב אף הוא במגמה הנ"ל. קיימים עלונים תורניים המתפרסמים ברשת ונשלחים למנויים, ללא הסכמה (לדוגמא עלון "דאצ'ה"), זאת , לצד כותבים המפרסמים את מאמריהם כ"Newsletter" ישירות למנויים.
גם המאמר שלנו נכתב ללא הסכמה רשמית, לא תורנית ולא אקדמית, אבל המדריך מאפשר לקוראים לדרג את הטקסטים שלנו ובכך לאשררם בבחינת קול המון כקול שדי.

ביביליוגרפיה

בניהו מאיר, הסכמה ורשות בדפוסי ויניציאה : הספר העברי מעת הבאתו לדפוס ועד צאתו לאור, מכון בן צבי ומוסד הרב קוק, ירושלים, תשל"א.

נחום רקובר, זכות היוצרים במקורות היהודיים, מרשת המשפט בישראל, ירושלים, תשנ"א.

הרב יעקב אברהם כהן, עמק המשפט - זכויות יוצרים, הוצאת בית הוראה לממונות צאנז בני ברק, 2000.

רבי משה סופר, שו"ת חתם סופר,  1862.

"הסכמה", ויקיפדיה.
 


מילות מפתח

חרדים | צנזורה | כשרות | הסכמה | חרם | זכויות-יוצרים | פיקוח | האגור | חתם-סופר | מכתב-ברכה | משב"ק | הסטייפלר | הרב-עובדיה-יוסף | הרב-קנייבסקי | הרב-אליישיב

הערות שוליים

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.