דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 16 מדרגים

פרק 18: מזון בריא במסורת היהודית

ריקוד
ריקוד "שבעת המינים" בחג השבועות
באדיבות משפחת צור
עין חרוד
חנות לממכר מוצרי
חנות לממכר מוצרי "טבע" למהדרין.
עוז אלמוג
חנות "השקדייה" ברמת ויזניץ בחיפה.
חנות למוצרי טבעיים
חנות למוצרי טבעיים
עוז אלמוג
חנות טבע למהדרין "שקדייה", רמת ויזניץ, חיפה.
חנות למוצרים טבעיים
חנות למוצרים טבעיים
עוז אלמוג
חנות טבע למהדרין "שקדייה", רמת ויזניץ, חיפה.
פרסומת למיץ רימון במגזר החרדי
פרסומת למיץ רימון במגזר החרדי
עוז אלמוג
חנות טבע למהדרין "שקדייה", רמת ויזניץ, חיפה.
חנות למוצרים טבעיים
חנות למוצרים טבעיים
עוז אלמוג
חנות טבע למהדרין "שקדייה", רמת ויזניץ, חיפה.
שקיות מזון
שקיות מזון "טבעי"
עוז אלמוג
חנות טבע למהדרין "שקדייה", רמת ויזניץ, חיפה.
רפי סירקיס
המאמר הופיע במקור בספרה של רות סירקיס, מהמטבח בבריאות, רות סירקיס הוצאה לאור, 2005.

נוצר ב-3/13/2010

רקע

האוכל תופס מקום חשוב בחיים בכלל ומובן ששמור לו מקום נכבד גם בחיים היהודיים. האוכל, על היבטיו הרבים, נזכר כבר בתנ"ך ויש אליו התייחסויות רבות גם במשנה וגם בכתבים רבים של חכמים ורבנים חשובים. כיוון שהעם היהודי שחי בארץ ישראל עסק בחקלאות, יש תיאורים רבים ומדויקים של פירות וירקות, תבואות ותנובות ושל תרומתם לבריאות. רבנים וחכמים רבים, ובראשם הרמב"ם שהיה רופא במקצועו, כתבו על מוצרי מזון ומנהגי אכילה בהקשרים הפילוסופיים, הבריאותיים וגם הרפואיים שלהם. חלק מההגדרות, ההנחיות והעצות עדיין עומדות במבחן הזמן ואפילו מקבלות תמיכה ממחקרים מודרניים ביותר.

מה זה "בריא" בעברית?

כמו שקרה למילים עתיקות רבות, גם המילה העתיקה "בריא" שינתה את משמעותה במרוצת הדורות. הופעתה הראשונה בתנ"ך היא בחלום פרעה מלך מצרים שבו משתתפות שיבולים ופרות. הכתוב מספר על פרעה, החולם שהוא עומד על שפת היאור (בראשית פרק מא פסוק ב): וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר, עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת, יְפוֹת מַרְאֶה, וּבְרִיאֹת בָּשָׂר; וַתִּרְעֶינָה, בָּאָחוּ ג וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת, עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן הַיְאֹר, רָעוֹת מַרְאֶה, וְדַקּוֹת בָּשָׂר.
היופי והבריאות של שבע הפרות הראשונות עומדים בניגוד גמור לכיעור ולרזון של שבע הפרות האחרות. רזון ולא מחלה. וחלום הבלהות נמשך: וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים, עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד – בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת ו וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים, דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים – צֹמְחוֹת, אַחֲרֵיהֶן ז וַתִּבְלַעְנָה, הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת, אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים, הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת;

גם כאן הניגוד הוא בין "בריא" לבין "דק". כדי לפתור את משמעות החלומות הוציאו את יוסף מבית הסוהר. לאחר כמה מילות נימוס מכריז יוסף כי הפרות הבריאות והשיבולים הבריאות מסמלות שבע שנים של שָׂבָע גָּדוֹל, בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם הפרות הרזות והשיבולים הדקות מסמלות שבע שנים של רעב.

והמסקנה: בימי יוסף, ובעברית עתיקה – בריאות הייתה תוצאה של שובע. הבריא הוא שמן ויפה.

כמה מאות שנים מאוחר יותר נתקלים שוב במילה בריא, וגם הפעם היא מופיעה בהקשר של עודף משקל. השופט אהוד בן גרא יוצא בשליחות לאומית כדי לעשות חיסול ממוקד של עגלון מלך מואב, והכתוב מספר (שופטים פרק ג פסוק יז): וַיַּקְרֵב, אֶת הַמִּנְחָה לְעֶגְלוֹן, מֶלֶךְ מוֹאָב; וְעֶגְלוֹן, אִישׁ בָּרִיא מְאֹד. ובהמשך, כאשר שניהם נשארו לבד: כא וַיִּשְׁלַח אֵהוּד אֶת יַד שְׂמֹאלוֹ, וַיִּקַּח אֶת הַחֶרֶב, מֵעַל יֶרֶךְ יְמִינוֹ; וַיִּתְקָעֶהָ בְּבִטְנוֹ כב וַיָּבֹא גַם הַנִּצָּב אַחַר הַלַּהַב, וַיִּסְגֹּר הַחֵלֶב בְּעַד הַלַּהַב – כִּי לֹא שָׁלַף הַחֶרֶב מִבִּטְנוֹ; בריאותו של עגלון התבטאה אם כן בעיקר בבטנו הגדולה...

ולאחר כמה דורות, כאשר מתארים את רשימת המאכלים שעלו על שולחנו של שלמה המלך מוצאים בה "עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים" כמו שנאמר (מלכים א פרק ה פסוק ב): וַיְהִי לֶחֶם-שְׁלֹמֹה, לְיוֹם אֶחָד: שְׁלֹשִׁים כֹּר סֹלֶת, וְשִׁשִּׁים כֹּר קָמַח ג עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים, וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי, וּמֵאָה צֹאן; לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי, וְיַחְמוּר, וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים.

כעבור עוד תקופת זמן, כאשר מסופר על מעשי דניאל בחצר מלך בבל, חוזר ומופיע הביטוי "ּבְרִיאֵי בָּשָׂר". הפעם בהקשר של שיטת התזונה הטבעונית שדניאל המציא, שכללה זרעונים ומים, ובכל זאת גרמה לעלייה במשקל (דניאל פרק א, פסוק טו): וּמִקְצָת, יָמִים עֲשָׂרָה, נִרְאָה מַרְאֵיהֶם טוֹב, וּבְרִיאֵי בָּשָׂר מִן-כָּל-הַיְלָדִים – הָאֹכְלִים אֵת פַּת-בַּג הַמֶּלֶךְ.

רק בלשון המשנה קיבלה המילה "בריא" משמעות הפוכה מ"חולה", כמו שעולה בבירור מהביטוי הבא: (סדר טהרה, מסכת מקוות, פרק ח,ד) רבי יוסי אומר, בחולה ובזקן, טמא; בילד ובבריא, טהור. וזו המשמעות שאנחנו מייחסים למילה גם היום.

מעניין לציין שהמילה הוסיפה להתפתח. בתקופת התלמוד השתמשו בה לתאר לא רק בריאות של בני אדם ובעלי חיים, אלא גם חוזק של מבנים יציבים, לעומת מבנים רעועים. אבל זה כבר מרחיק אותנו יותר מדי מהנושא של אוכל יהודי בריא.

הרמב"ם והוראות הבריאות שלו

הרופא היהודי המפורסם ביותר בכל הדורות הוא הרמב"ם, רבי משה בן מימון שנולד בקורדובה, ספרד, בשנת 1138 ונפטר במצרים בשנת 1204. הרמב"ם נדד מספרד לצפון אפריקה. למעשה הוא נאלץ לברוח על נפשו בגלל פעולותיו הרבות בין היהודים, שנרדפו על ידי המוסלמים, וגם בגלל חיבור "איגרת קידוש השם", שבה הוא מעודד אותם. הוא הגיע לארץ ישראל, אך לא השתקע בה ועבר למצרים. שם הפך להיות רופאו של אחד הווזירים (יש אומרים רופאו של הסולטן) וכיהן בתפקיד הנגיד של יהדות מצרים.

רבים מעריכים עד היום את הוראותיו והנחיותיו של הרמב"ם. כתביו: פירוש המשניות, ספר המצוות, משנה תורה ומורה נבוכים מצויים בשימוש עד היום. מפעל חייו היה הספר משנה תורה ובו סיכום מפורט של כל המצוות. הספר מאורגן ב-14 כרכים, ולכן גם נקרא "היד החזקה". בנוסף, כתב הרמב"ם עשרה ספרי רפואה בערבית, המצויים עתה בתהליך של הוצאה לאור מחדש בעברית על ידי מוסד הרב קוק.

בהתייחסו לענייני מדע ורפואה המצויים בדברי חז"ל אמר הרמב"ם, שהם "אינם מחייבים לדורות", שהם נאמרו והיו נכונים רק לזמנם ולמקומם. בנו של הרמב"ם, רבי אברהם, משתמש בביטוי "נשתנו הטבעים" וכך הוא מצדיק שינוי הנחיות רפואיות. בכך פתח למעשה הרמב"ם את היהדות לחידושים מדעיים ברפואה ובמדע. זאת בניגוד גמור לגישה הכוחנית של "הכס הקדוש" של הכנסייה הנוצרית. ה"כס הקדוש" הפריע במשך מאות שנים להתפתחויות מדעיות, ורדף את המדענים שהעזו לערער על עמדות הכנסייה בנושאי מדע.

מאתיים שנה אחרי הרמב"ם חוזר רבי יעקב בן משה מולין (גרמניה, המאה ה- 14), בספר מהרי"ל, על האיסור להשתמש באופן פשטני ברפואות ובלחשים הנמצאים בתלמוד: דכל הרפואות והלחשים שבכל התלמוד אסור לנסות אותם, משום דאין אדם יכול לעמוד על עיקרם. וכי לא יעלו בידם ילעגו וילגלגו על דברי חכמים.

לאורן של הנחיות אלו אפשר להתייחס גם לעצות הבריאות שהרמב"ם עצמו נתן, לפני 800 שנה. אפשר לבחור מתוכן את אלה שחידושי המדע והמחקרים העדכניים תומכים בהן, ולהתפעל מן העובדה שהן נאמרו לפני כל כך הרבה זמן.

תמצית ההנחיות לחיים בריאים של הרמב"ם ניתנת בספר המדע, הלכות דעות פרק ד. מתוך 33 הנחיות הניתנות שם אחת-עשרה, המתייחסות לקשר בין אוכל לבריאות, נשמעות מודרניות ומשכנעות גם היום, ממש בלב הקונצנזוס:
ב. לעולם לא יאכל אדם, אלא כשהוא רעב; ולא ישתה, אלא כשהוא צמא...
ג. לא יאכל אדם עד שתתמלא כרסו, אלא יפחות כמו רביע משובעתו...
ד. לא יאכל אדם, עד שיהלך קודם אכילה עד שיתחיל גופו לחום, או יעשה מלאכה, או יתייגע ביגע אחר...
ה. לעולם כשיאכל אדם, יישב במקומו ... ולא יהלך ולא ירכוב ולא ייגע ולא יזעזע גופו ולא יטייל, עד שיתאכל המזון שבמעיו; ...
ט. ....(באכילה) לעולם יקדים אדם דבר הקל, ומאחר הכבד.
י. בימות החמה – אוכל מאכלים הקרים, ...; ובימות הגשמים – אוכל אוכלין החמין, ... ועל דרך זו, הולך ועושה במקומות הקרים ובמקומות החמים – בכל מקום ומקום, כראוי לו.
יא. יש מאכלות שהן רעים ביותר עד מאוד, וראוי לאדם שלא לאוכלן לעולם – כגון ... תבשיל ששהה עד שנדף ריחו, וכל מאכל שריחו רע או מר ביותר: הרי אלו לגוף, כמו סם המוות.
טו. ....פירות האילנות, ... קודם שיתבשלו כל צורכן, הרי הן לגוף כחרבות.... וכן הפירות החמוצין רעים, ואין אוכלין מהן אלא מעט בימות החמה ובמקומות החמין...
טז. ...וצריך אדם לאכול בימות החמה, שני שלישי מה שהוא אוכל בימות הגשמים.
יט. .. ואכילה גסה לגוף כל אדם כמו סם המוות, והיא עיקר לכל חולאים.
כ. ....רוב החולאים הבאים על האדם, אינן אלא מפני מאכלים רעים, או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה, אפילו ממאכלים טובים....

מעבר להנחיות כלליות נותנים החכמים, ונותן גם הרמב"ם, מפעם לפעם, המלצות ספציפיות לגבי מאכלים ומשקאות הטובים לבריאות כללית, או לבריאותו של איבר זה או אחר בגוף. אפשר לומר כי בשורש התרבות היהודית קיימות מספר קבוצות של מאכלים בריאים, חשובים וטובים. סביב מאכלים אלה יש תלי תלים של אמירות חיוביות, פירושים, ואפילו אגדות ומעשיות. ראשון שבהם הוא הלחם, אחריו הזוג "חלב ודבש", והמשך בשבעת המינים, שמתוכם קיבלו הגפן והתאנה מעמד מיוחד. ויש מזונות נוספים שזוכים לשבחים - ביצים, דגים, ירקות ופירות.

לחם וחיטה

הלחם עולה על הבמה כבר בעת הגירוש מגן העדן. נגמרו החיים הטובים וחסרי הדאגה ומעתה והלאה (בראשית פרק ג פסוק יט): בְּזֵעַת אַפֶּיך תֹּאכַל לֶחֶם.

מאות הופעות של הלחם בתנ"ך ושל צירופי המילים "פת-לחם" "לחם לשובע" ועוד – מעידות על מעמדו כמזון הבסיסי ביותר. הלחם הוא האוכל המקיים את החיים, וכמובן גם את הבריאות. במשנה ובתלמוד זוכים הלחם, והחיטה שממנה הוא נוצר, לשבחים ולפירושים בריאותיים רבים. גם הקשר הקדמון בין "זיעת אפיך" לבין "תאכל לחם" מקבל פירוש בריאותי: לפני האכילה כדאי לעסוק בפעילות גופנית, אפילו של הליכה של כמה צעדים כדי שתקדים הזיעה את האכילה.

ואם מתעניינים בראשי תיבות, מתברר כי צירוף המילים פַת-לֶחֶם הוא גם ראשי תיבות של "פן תבוא לידי חולי מעיים".

קשר אחר שעושים החכמים הוא בין הלחם ובריאות הלב, ולשם כך הם מגייסים את הפסוקים הבאים:
אברהם אומר למלאכים (בראשית פרק יח, פסוק ה): וְאֶקְחָה פַת-לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם.
ובפרשת פילגש בגבעה מעכב המארח את האורח בהצעה שאי-אפשר לסרב לה (שופטים פרק יט, פסוק ה): וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה אֶל חֲתָנוֹ, סְעָד לִבְּךָ פַּת-לֶחֶם – וְאַחַר תֵּלֵכוּ.
ובאחד מפרקי תהילים אומר המשורר (תהילים פרק יד, פסוק טו): וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב-אֱנוֹשׁ …וְלֶחֶם לְבַב-אֱנוֹשׁ יִסְעָד.

קשר מעניין הוא בין אכילת לחם לבין תהליך גמילת התינוקות מחלב אם, ויכולת הלימוד שלהם (סדר זרעים מסכת ברכות, דף מ, א גמרא): אין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן.

ובעניין אפיית הלחם: הלחם צריך להיות אפוי היטב, כדי שיביא תועלת. ואילו לחם שאינו עשוי היטב נחשד כאחד מעשרה דברים המפריעים ללימוד: (סדר נזיקין, מסכת הוריות דף יג, ב גמרא): עשרה דברים קשים ללימוד … האוכל פת שלא בשל כל צרכו.

חלב ודבש

גם "חלב ודבש" מצויים בצמרת המאכלים הטובים. מעמדם כמזונות בריאים, אהובים ומעולים הוא חזק ביותר. ולכן הצירוף "ארץ זבת חלב ודבש" כאשר מדובר על ארץ ישראל, הוא חלק מהשפה המדוברת עד היום.

הביטוי הזה מופיע בראשונה במעמד הסנה הבוער. שם שומע משה (שמות פרק ג): ז וַיֹּאמֶר ה', רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם; וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו, כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו. ח וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם, וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא, אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

מאז מופיע בתנ"ך הצירוף הזה, ביחס לארץ ישראל, עשרות פעמים. אבל כאשר בודקים היטב, מתברר שפעם אחת הופנה הביטוי הזה כנגד משה (במדבר פרק טז, פסוק יג): הַמְעַט, כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ, בַּמִּדְבָּר: כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ, גַּם הִשְׂתָּרֵר. ובעימות הזה, כמובן, התכוונה האופוזיציה לארץ מצרים

גם הצירוף "חלב ודבש" לכשעצמו מופיע בהקשרים חיוביים. כאשר מתוארת באהבה הכלה בשיר השירים אומר עליה המשורר: (שיר השירים פרק ד, פסוק יא): נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ, כַּלָּה; דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ, וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן.

היות והביטוי כל כך עתיק נוספו לו במשך הזמן הרחבות ותוספות. החלב יכול להיות של פרה או של עז. והחמאה, שמכינים מחלב, נזכרת תמיד כמאכל עשיר ומשובח. הדבש יכול להיות דבש דבורים, אבל גם העסיס המתוק שנוטף מפירות בשלים נקרא דבש. ובהרחבה – הטעם המתוק והטוב של כל הפירות גם הוא נקרא "דבש".

על הערך הבריאותי שיוחס לחלב עיזים מעיד הסיפור הבא: אחד החכמים, יהודה בן בבא, שנאמר עליו שהיה איש חסיד וכל מעשיו לשם שמים – חלה והיה גונח מלבו. והסיפור ממשיך, (תלמוד בבלי, סדר נזיקין, בבא קמא , דף פ, א גמרא): ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שינק חלב רותח משחרית לשחרית. והביאו לו עז, וקשרו לו בכרעי המטה, והיה יונק ממנה משחרית לשחרית.

משה, אשר תרם רבות – במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר, להחדרת הביטוי "חלב ודבש" לשפה המדוברת – מרחיב אותו בשירת הפרידה מעם ישראל: שירת האזינו. והוא אומר (דברים פרק לב):
יג יַרְכִּבֵהוּ עַל במותי (בָּמֳתֵי) אָרֶץ, וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי;
וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע, וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר.
יד חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן, עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים
בְּנֵי-בָשָׁן וְעַתּוּדִים, עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה;
וְדַם-עֵנָב, תִּשְׁתֶּה חָמֶר.

דהיינו: בארץ ישראל הדבש והשמן ניגרים בעבור בני ישראל מהסלעים ומהאבנים; הבקר מספק חמאה; והצאן מספק חלב. יש שפע מיני בשר; גרגירי החיטה מגיעים לגודל של כליה; והענבים מספקים את היין.

גם הנביא יואל, בנבואת הנחמה הנועלת את ספרו, מרחיב את הביטוי "זבת חלב ודבש" ונותן את גירסתו (יואל פרק ד, פסוק יח): וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס, וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב, וְכָל אֲפִיקֵי יְהוּדָה, יֵלְכוּ מָיִם; וּמַעְיָן, מִבֵּית ה' יֵצֵא, וְהִשְׁקָה, אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים.

שבעת המינים של ארץ ישראל

קבוצה נוספת של מאכלים משובחים ביהדות היא שבעת המינים שבהם נתברכה ארץ ישראל. משה מציג לראשונה את הרשימה, כאשר בני ישראל היו עדיין בלב המדבר, בדרכם לארץ ישראל (דברים פרק ח פסוק ח): אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ זֵית-שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ.

שישה מתוכם הם צמחים, ורק השביעי – הדבש – הוא יוצא דופן, כי אותו יוצרות הדבורים. יתר על כן, כאשר מדובר על העלאת ביכורים לירושלים – מה הם ביכורים של דבש? התשובה לתהיות אלו הייתה להגדיר את עץ התמר ואת פריו בתור המין השביעי. והדבש של התמר הוא הנוזל הכהה והמתוק, הנמכר כיום בשם סילאן.

החיטה והשעורה

הזוג "חיטה ושעורה" הולך יד ביד בתנ"ך. יתרונות החיטה, והלחם שעושים ממנה, כבר פורטו לעיל. השעורה היא האחות הפחות חשובה. בתנ"ך היא נזכרת, יחד עם החיטה, בשני הקשרים שליליים:
(יואל פרק א פסוק יא): הֹבִישׁוּ אִכָּרִים, הֵילִילוּ כֹּרְמִים, עַל חִטָּה, וְעַל שְׂעֹרָה: כִּי אָבַד, קְצִיר שָׂדֶה.
(איוב פרק לא פסוק מ): תַּחַת חִטָּה – יֵצֵא חוֹחַ; וְתַחַת שְׂעֹרָה – בָאְשָׁה: תַּמּוּ, דִּבְרֵי אִיּוֹב.

ובהקשר מעשי יותר נזכרת השעורה, יחד עם התבן כמזון לעשרות-אלפי הסוסים שהחזיק שלמה המלך באורוותיו (מלכים א פרק ה פסוק ח): וְהַשְּׂעֹרִים וְהַתֶּבֶן, לַסּוּסִים.

גם בתלמוד מקבלת השעורה ערך נמוך יותר מהחיטה (סדר נזיקין, בבא קמא דף לה, ב גמרא): טענו חטים והודה לו בשעורים. והביטוי הזה הפך למטבע לשון, שמתייחס לכך שהתשובה איננה ממין השאלה.

הרמב"ם מבהיר כי יש בעצם חמישה מיני דגן: שני מיני חיטה ושלושה מיני שעורה (ספר זמנים, הלכות חמץ ומצה, פרק א): אין אסור משום חמץ בפסח, אלא חמשת מיני הדגן בלבד – והם שני מיני החיטים, שהן החיטה והכוסמת; ושלושת מיני השעורים, שהן השעורה, ושיבולת שועל, והשיפון.

אבל גם אצל הרמב"ם השעורה "מנגנת ככינור שני" כאשר מדובר במזונות הנעשים ממנה (ספר אהבה, הלכות ברכות פרק ד): אם הייתה שם [ככר ] שלמה של שעורים ופרוסה של חיטים, מניח פרוסה בתוך שלמה, ובוצע משתיהן, כדי שיבצע מחיטים ומשלמה.

ובהקשר אחר מקבלת השעורה מחמאה על זקיפות הקומה שלה (תלמוד ירושלמי, סדר נזיקין, סנהדרין דף יב, א): אמר רבי לוי: אילו הן הפלשתים שהיו באין זקופין כשעורין והולכין להן נמוכין כעדשין. 

מעניין לגלות כי כאשר השעורה מתייצבת על הבמה בפני עצמה, היא ממלאת תפקיד דומה לזה שמילאו גרעיני החרובים בשקילתם של יהלומים ואבני חן. יחידת מדידת המשקל של יהלומים, הקראט, קיבלה את שמה מן השם הלועזי של החרוב Carob. הזרעים של החרוב, שמשקל כל אחד מהם 0.2 גרם, שימשו בימי קדם כמשקולות שבאמצעותן שקלו את אבני החן. כיום, כמובן, שוקלים את היהלומים במאזניים אלקטרוניים, אבל יחידת השקילה העתיקה נשמרה.
 
כאשר הרמב"ם מגדיר רצף של מטבעות הוא משתמש בגרגירי השעורה כיחידות השקילה, כמפורט ב-ספר זמנים, הלכות שקלים, פרקים ב-ג:
משקל הפרוטה חצי שעורה
משקל האיסר ארבע שעורות,
משקל המעה, והיא הגרה, שש עשרה שעורות
ומשקל הסלע, שלוש מאות וארבע ושמונים שעורה בינונייות.

וכדי שיהיה ברור מה מונח על כף המאזניים הנגדית לשעורה מבהיר הרמב"ם (ספר משפטים, הלכות טוען ונטען פרק א): וכמה היא פרוטה, משקל חצי שעורה של כסף נקי.

הגפן, התאנה והיין

הצירוף של "גפן ותאנה" הוא סמל לשלווה ולחיים טובים עד היום הזה (מלכים א פרק ה פסוק ה): וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח, אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ.

ובאשר לתכונות הבריאותיות של התאנים והענבים אומר הרמב"ם (ספר המדע, הלכות דעות פרק טו): והתאנים והענבים והשקדים טובים לעולם, בין רטובים בין יבשים, ואוכל אדם מהן כל צורכו.

למוצר החשוב של הענבים – היין – יש מקום בטוח ברשימת המאכלים שלדעת היהדות הם גם משמחים וגם בריאים (תהילים פרק קד פסוק טו): וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב-אֱנוֹשׁ. ובדומה לכך מאמר חז"ל (פסחים קט): "אין שמחה אלא ביין". ולא רק לשם תענוג ניתן היין אלא (קהלת רבה ז:מו) אמר רבי יהודה: צרה קשה, והיין מתגאה ומשכחה.

בתלמוד שמור ליין מקום ברשימת התרופות (סדר נזיקין, בבא בתרא, דף נח, ב גמרא): בראש כל אסוון אנא חמר [דהיינו: בראש רשימת התרופות הוא היין] ורש"י אומר: אם ישתה יין כהלכה וכראוי – לא יבוא לידי חולי.

גם לרמב"ם היו שבחים לכוחו הרפואי של היין (הנהגת הבריאות, שער רביעי, סעיף 10): תועלות היין רבות מאוד כאשר יילקח כפי מה שראוי, כי הוא אז סיבה גדולה בהתמדת הבריאות ורפואת חליים רבים.

אולם צריכים לדעת באיזו כמות לשתותו: אבל ידיעת לקיחתו – איך היא – נסתרת מן העם! וזה כי הם לא יכוונו זולת השכרות, והשכרות מזקת מאוד. והנה טעה מי שחשב שהשכרות תועיל פעם בחודש. כי השכרות היא רק הפסד וביטול כולל כל הגוף ובייחוד במוח.

ומתי וכמה יש לשתותו? והשיעור הקטן, המועיל, ראוי שיילקח אחר צאת המאכל מן האיסטומכא.
יין לא מתאים לכל אחד: ולא יקרבו אליו הקטנים, כי הוא מזיק להם מאוד, יפסיד גופם ונפשותם. וכל מה שיעלה האדם בשנים, יהיה היין מועיל לו יותר. והזקוק לו יותר מן האנשים הם הזקנים.

ובמה מעלתו של היין? ידוע אצל הרופאים, כי הטוב שבמסעדים כולם או שבמיני המזון, הוא שנתפרסם בדת הישמעאלים איסורו [כלומר: היין], כי הוא יזין מזון רב, טוב, דק וימהר להתבשל [כלומר: מתעכל במהירות] והוא עם זה יעזור אל הבישול, ויוציא את המותרות מנקבי הבשר, ויוציא השתן והזיעה. ולזה טובות אחרות זולת אלה, ותועלות רבות אשר ספרום הרופאים. ואולם הדיבור במה שאינו מותר עשייתו, תוספות ומיותר, ולכן הנחנו מלהזכיר מיניו וצורת לקיחתו על צד הנהגת הבריאות.
ובמקביל יש שפע של אזהרות מפני השכרות (ספר זמנים, הלכות שביתת יום טוב פרק יט): השכרות והשחוק הרבה וקלות הראש, אינה שמחה אלא הוללות וסכלות.

הרימון

באשר לרימונים – הם נזכרים במקורות בעיקר בזכות יופיים. הקישוטים לגלימות הכוהנים באוהל המועד, ואחר כך בבית המקדש כללו את צורת הרימון. הם היו כל כך יפים, שתוארו פעמיים בספר שמות (שמות פרק ל"ט): כד וַיַּעֲשׂוּ, עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל, רִמּוֹנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי מָשְׁזָר. כה וַיַּעֲשׂוּ פַעֲמֹנֵי זָהָב טָהוֹר; וַיִּתְּנוּ אֶת הַפַּעֲמֹנִים בְּתוֹךְ הָרִמֹּנִים, עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב – בְּתוֹךְ הָרִמֹּנִים. כו פַּעֲמֹן וְרִמֹּן, פַּעֲמֹן וְרִמֹּן – עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב.

בתיאור השני של המעיל המדהים הזה לומדים על המבנה המיוחד של שולי המעיל, כדי שהם לא ייקרעו מעומס הקישוט (שמות פרק כח): לא וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת לב וְהָיָה פִי-רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ; שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג, כְּפִי תַחְרָא יִהְיֶה לּוֹ – לֹא יִקָּרֵעַ.

ולאחר כמה מאות שנה מזמין שלמה המלך את אמן המתכת חירם, מהעיר צור, לבוא וליצור את כל יציקות הנחושת המופלאות שהיו בבית המקדש. בין יתר הקישוטים המפורטים הן בספר מלכים א והן בדברי הימים ב – שולבו ארבע מאות רימוני נחושת יצוקים. הם שימשו לקשט את שני העמודים המרכזיים שבמקדש, שנקראו יכין ובועז (דברי הימים ב פרק ד): יב עַמּוּדִים שְׁנַיִם, וְהַגֻּלּוֹת וְהַכֹּתָרוֹת עַל רֹאשׁ הָעַמּוּדִים שְׁתָּיִם; וְהַשְּׂבָכוֹת שְׁתַּיִם – לְכַסּוֹת אֶת שְׁתֵּי גֻּלּוֹת הַכֹּתָרוֹת, אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הָעַמּוּדִים. יג וְאֶת הָרִמּוֹנִים אַרְבַּע מֵאוֹת, לִשְׁתֵּי הַשְּׂבָכוֹת; שְׁנַיִם טוּרִים רִמּוֹנִים, לַשְּׂבָכָה הָאֶחָתֹ – לְכַסּוֹת אֶת שְׁתֵּי גֻּלּוֹת הַכֹּתָרוֹת, אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָעַמּוּדִים.

מקום נוסף שבו נעזרים ברימון הוא כאשר רוצה הגמרא לתאר את יופיו של רבי יוחנן (בבא מציעא דף פד א):
האי מאן דבעי מחזי שופריה דרבי יוחנן [הרוצה לראות יופיו של ר' יוחנן] נייתי כסא דכספא מבי סלקי [יביא כוס של כסף צרוף ונוצץ] ונמלייה פרצידיא דרומנא סומקא [וימלאנה גרעינים של רימון אדום] ונהדר ליה כלילא דוורדא סומקא לפומיה [ויקשט אותו בוורד אדום על פי הכוס] ונותביה בין שמשא לטולא [ויניח את הכוס בין חמה לצל] ההוא זהרורי מעין שופריה דר' יוחנן איני. [ואותו זוהר ונצנוצים שיראה מזכירים את יופיו של ר' יוחנן]. ואכן זו בוודאי תמונה נפלאה. 

ובאשר לשימוש ברימון, לא רק כקישוט אלא גם כדבר מאכל, מן המקורות אנו לומדים כי לגרגירי הרימון היה שם מיוחד (תלמוד ירושלמי, סדר נשים, מסכת נזיר, דף כו, א פרק ו הלכה א גמרא) פרידים של רימון. וגם לפעולת ההפרדה של גרגירי הרימון היה שם מיוחד, כמו להרבה פעולות חקלאיות עתיקות: (משנה, סדר זרעים, מסכת מעשרות, פרק ג,ט): רבי עקיבה אומר: מגרגר באשכול, ופורט ברימון, וסופת באבטיח.
 
הרמב"ם מזהיר אותנו שאכילת גרגירי הרימון מקשה על מערכת העיכול (משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות, פרק ח: דברים שהן מאמצין את בני מעיים, כגון רימונים ופרישין ותפוחים וקרוסטמלין – אוכל אותם תיכף למזונו, ולא ירבה מהן.

וקיימים גם איזכורים של מי רימונים (משנה תורה, ספר טהרה, הלכות טומאת אוכלין, פרק ג): אוכל שהיה בלול במי פירות, כגון מי תותים ורימונים. ושל יין רימונים (משנה תורה, ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות פרק יא): יין תפוחים ויין רימונים וכיוצא בהן, מותר לשתותן בכל מקום.

הזית

הזית מהווה מקור לשמן. והשמן הטוב ביותר – שמן כתית – מיועד לטקסי הקודש. רק בתלמוד הירושלמי מתחילים להתייחס לשני השימושים של הזית – לאכילה ולהפקת שמן. ושם כבר מבחינים בין "זיתי שמן" לבין "זיתי כבש" ומשתמשים בביטוי "זיתים הנכבשים" . הזיתים לאכילה שימשו, ממש כמו היום, כמלווים לארוחה (מסכת עירובין פרק ג, דף כט, א גמרא): רבי שמעון בן אלעזר אומר: יין כדי לאכול בו, חומץ כדי לטבל בו זיתים, ובצלים כדי לאכול בהן שתי סעודות.

ומחוץ לאכילה תורם שמן הזית לאיכות החיים כי משתמשים בו גם לעיסוי הגוף. הבסיס לכך מצוי במגילת אסתר, שבה מתואר נוהל הכנת הבתולות לאחשורוש (אסתר פרק ב, פסוק יב): שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, בְּשֶׁמֶן הַמֹּר, וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בַּבְּשָׂמִים, וּבְתַמְרוּקֵי הַנָּשִׁים. והגמרא מפרשת (מסכת שבת פרק ח דף פ, ב גמרא): מאי שמן המור? .... רב ירמיה בר אבא אמר שמן זית. ובהמשך: ולמה סכין אותו? שמשיר את השיער ומעדן הבשר.

את הקשר בין שמן זית ללימודים ולחוכמה מגדירים הקטעים הבאים (סדר נזיקין, מסכת הוריות דף יג, ב גמרא): חמשה דברים משיבים את הלימוד פת פחמין וכל שכן פחמין עצמן והאוכל ביצה מגולגלת בלא מלח והרגיל בשמן זית והרגיל ביין ובשמים. ובהמשך אומר רבי יוחנן: כשם שהזית משכח לימוד של שבעים שנה כך שמן זית משיב לימוד של שבעים שנה.

ולבסוף עדות מימי דוד המלך (סדר קודשים, מסכת מנחות דף פה, ב גמרא): (שמואל ב יד) וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה, וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה חֲכָמָה. מאי שנא תקועה? [למה דווקא תקועה?]. אמר רבי יוחנן: מתוך שרגילין בשמן זית חכמה מצויה בהן.

דבש הדבורים

דבש הדבורים הרגיל מצוי במקורות בשפע כמעדן: הופעתו הראשונה היא בתקופת הרעב בארץ כנען, כאשר יעקב שולח את בניו למצרים להביא אוכל, אחת המנחות שהם לוקחים איתם היא דבש (בראשית פרק מג פסוק יא): וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם: אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ – קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה: מְעַט צֳרִי, וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים

ויש במקרא עוד שני סיפורי דבש מפורסמים:
סיפורו של שמשון הגיבור, האריה, הדבורים, אשתו הפלישתית והחידה שהוא הציג כאתגר בפני הפלישתים (שופטים פרק יד) פסוק ח: וַיָּשָׁב מִיָּמִים, לְקַחְתָּהּ, וַיָּסַר לִרְאוֹת, אֵת מַפֶּלֶת הָאַרְיֵה; וְהִנֵּה עֲדַת דְּבוֹרִים בִּגְוִיַּת הָאַרְיֵה, וּדְבָשׁ.
פסוק ט: וַיִּרְדֵּהוּ אֶל כַּפָּיו, וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְאָכֹל, וַיֵּלֶךְ אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ, וַיִּתֵּן לָהֶם וַיֹּאכֵלוּ; וְלֹא הִגִּיד לָהֶם, כִּי מִגְּוִיַּת הָאַרְיֵה רָדָה הַדְּבָשׁ.


בעקבות האירוע החריג הזה יצר שמשון את החידה: פסוק יד וַיֹּאמֶר לָהֶם: מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל, וּמֵעַז, יָצָא מָתוֹק. בקשר לפתרון החידה הייתה שם התערבות עם פרס גבוה שהמפסיד ייתן לזוכה. באמצעות לחץ כבד על אשתו הטרייה של שמשון, ששמה לא מצוין, הצליחו הפלישתים לפתור את החידה ממש ברגע האחרון:
פסוק יח: וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַנְשֵׁי הָעִיר בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, בְּטֶרֶם יָבֹא הַחַרְסָה: מַה-מָּתוֹק מִדְּבַשׁ, וּמֶה עַז מֵאֲרִי;
ושמשון המאוכזב והמרומה עונה להם: לוּלֵא חֲרַשְׁתֶּם בְּעֶגְלָתִי, לֹא מְצָאתֶם חִידָתִי.

סיפור הדבש השני הוא סיפורו של יונתן בן שאול, שהפר את פקודת הצום שפקד אביו על הצבא, וטעם מן הדבש: שמואל א פרק יד
פסוק כה: וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ בַיָּעַר; וַיְהִי דְבַשׁ עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה.
פסוק כו: וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַיַּעַר, וְהִנֵּה הֵלֶךְ דְּבָשׁ; וְאֵין מַשִּׂיג יָדוֹ אֶל פִּיו, כִּי יָרֵא הָעָם אֶת הַשְּׁבֻעָה.
פסוק כז: וְיוֹנָתָן לֹא שָׁמַע, בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת הָעָם, וַיִּשְׁלַח אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ, וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ; וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל פִּיו, ותראנה (וַתָּאֹרְנָה) עֵינָיו.
פסוק כט: וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן: עָכַר אָבִי אֶת הָאָרֶץ: רְאוּ-נָא, כִּי-אֹרוּ עֵינַי – כִּי טָעַמְתִּי מְעַט דְּבַשׁ הַזֶּה.
פסוק מג: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל יוֹנָתָן: הַגִּידָה לִּי מֶה עָשִׂיתָה; וַיַּגֶּד לוֹ יוֹנָתָן, וַיֹּאמֶר: טָעֹם טָעַמְתִּי בִּקְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי מְעַט דְּבַשׁ – הִנְנִי אָמוּת.

ויש גם עצות טובות באשר לשימוש מתון ושקול בדבש:
משלי פרק כה
פסוק טז: דְּבַשׁ מָצָאתָ, אֱכֹל דַּיֶּךָּ: פֶּן-תִּשְׂבָּעֶנּוּ, וַהֲקֵאתוֹ.
פסוק כז: אָכֹל דְּבַשׁ הַרְבּוֹת לֹא-טוֹב; וְחֵקֶר כְּבֹדָם כָּבוֹד.

התמר

כדי לפתור את חריגותו של דבש הדבורים הוכנס התמר במקומו לחבורת שבעת המינים, וזאת בזכות הנוזל הכהה והמתוק, המוכר כיום בשם סילאן המופק ממנו. גם על התמר היו לחכמים דברים טובים להגיד (סדר נשים, כתובות, דף י, ב גמרא). אמר רב חנא בגדתאה: תמרי משחנן משבען משלשלן מאשרן ולא מפנקן [תמרים מחממים, משביעים, משלשלים, מחזקים ואינם מפנקים].

הביטוי משלשלן הוא חיובי, וכוונתו הסדרת פעילות המעיים. ובאשר לפינוק – אומר רש"י כי למרות מתיקותם אין התמרים גורמים לאוכל מהם להיות איסטניס.

לפעולה החקלאית של איסוף התמרים יש בעברית מילה מיוחדת, כמו שיש מילים מיוחדות לאיסוף פירות אחרים. הרמב"ם מסכם את המילים המיוחדות הללו במשפט אחד (ספר זמנים, הלכות שבת, פרק ד):. אחד הקוצר תבואה או קטנית, או הבוצר ענבים, או הגודר תמרים, או המוסק זיתים, או האורה תאנים – כל אלו אב מלאכה אחת הן: שכל אחת מהן לעקור דבר מגידוליו מתכוון.

התמרים הם גם אחד מחומרי הגלם האפשריים לייצור החרוסת בערב הפסח. המתכון המדויק של הרמב"ם הוא (ספר זמנים, הלכות חמץ ומצה פרק ז, יג): החרוסת – מצוה מדברי סופרים, זכר לטיט שהיו עובדין בו במצרים וכיצד עושין אותה – לוקחין תמרים או גרוגרות או צימוקין וכיוצא בהן, ודורסין אותן, ונותנין לתוכן חומץ, ומתבלין אותן בתבלין כמו טיט בתבן; ומביאין אותן על השולחן, בליל הפסח.

מזונות נוספים שזוכים לשבחים

ביצה

הביצה נחשבת לאוכל טוב. היא מוזכרת כאחד המזונות הראשונים שתינוק מקבל לאחר הגמילה מהיניקה (סדר נשים, יבמות דף מב, ב גמרא): ממסמסא ליה בביצים וחלב [מערבת ביצים בחלב עבור התינוק, כתחליף לחלב-אם].

ובאשר לתחליפים העמדה ברורה (סדר זרעים, מסכת ברכות דף מד, ב גמרא): אמר רבי ינאי, אמר רב: כל שהוא כביצה – ביצה טובה ממנו.

דגים

הדגים הקטנים קיבלו ציונים גבוהים (סדר זרעים מסכת ברכות, דף מ, א גמרא): אמר רב חייא בר אשי אמר רב: הרגיל בדגים קטנים אינו בא לידי חולי מעים. ולא עוד אלא שדגים קטנים מפרין ומרבין ומברין כל גופו של אדם.

הדגים אפילו נחשבו לתרופה (סדר נשים נדרים דף נד, ב גמרא): אמר שמואל ... נונא סמא לעינים [דגים רפואה לכאב עיניים].

בשבחי הירקות

בדיון על מה שדרוש שיהיה בעיר, כדי שתהיה ראויה למגורים, נותן רב הונא הנחיה כללית (עירובין נה, א ). רב הונא אמר: כל עיר שאין בה ירק אין תלמיד חכם רשאי לדור בה.

אספרגוס

(סדר זרעים, מסכת ברכות דף נא, א גמרא): תנו רבנן אספרגוס יפה ללב וטוב לעינים.

בצל

על הבצל הכפרי נאמר (סדר נשים, מסכת נדרים דף כו, ב גמרא): הכופרי יפה ללב [הבצל הכפרי טוב ללב].

ג'ינג'ר (זנגביל) טרי ופלפלים ארוכים

ברשימה אחת מרבות של מאכלים שמועילים לכל גוף, כלומר לכל אדם, מופיעים (מסכת פסחים דף מב, ב גמרא): זנגבילא רטיבא, ופילפלי אריכתא, ופת נקייה, ובשר שמן, ויין ישן – דמעלי לכולי גופיה.

כרוב

בגמרא נאמר עליו שהוא בין ששה דברים שיש להם יכולת לרפא (סדר זרעים, מסכת ברכות ,דף מד, ב גמרא) תניא ששה דברים מרפאין את החולה מחליו ורפואתן רפואה ואלו הן: כרוב, ותרדין, ומי סיסין, דבש, וקיבה והרת, ויותרת הכבד.

ובמקום אחר יש דיון על שכרו של שליח שתפקידו (סדר נזיקין, מסכת בבא קמא, דף קטז, ב גמרא): להביא כרוב ודורמסקנין לחולה.

הרמב"ם אומר, באופן יותר ספציפי (פרקי משה מאמר עשרים סעיף 81): הכרוב, נא ומבושל, מזכך הקול ומסיר צרידות הקול מצעקה.

שום

(סדר נזיקין מסכת בבא קמא, דף פב, א): חמשה דברים נאמרו בשום: משביע, ומשחין [מחמם את הגוף] ומצהיל פנים, ומרבה הזרע, והורג כנים שבבני מעיים, ויש אומרים – מכניס אהבה ומוציא את הקנאה.

צנון

כירק של תבלין מוזכר הצנון יחד עם מוצרי תיבול אחרים (סדר זרעים, מסכת ברכות דף נז, ב גמרא): לא פסק משלחנם לא צנון ולא חזרת ולא קשואין, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים.

ובדיון אחר (עירובין נה, א) מקבל הצנון דעות מכאן ומכאן, והחיובית שבהן היא נראה צנון נראה סם חיים.

תרד

(מסכת עירובין פרק ג, דף כט, א גמרא): אמר רב חסדא תבשיל של תרדין יפה ללב וטוב לעינים וכל שכן לבני מעיים.

בשבחי הפירות

מסיבות שונות היו חכמים שהביעו דעות שליליות על אכילת פירות. בעיקר הייתה התנגדות לאכילת פירות בוסר. לעומתם, היו אחרים שידעו לספר בשבחיהם, ועל התועלת שהם יכולים להביא לבני האדם. נפתח בהנחיה כללית (סדר נזיקין סנהדרין דף יז, ב גמרא): כל עיר שאין בה עשרה דברים הללו אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה בית דין, מכין ועונשין, וקופה של צדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה, ובית הכנסת, ובית המרחץ, וביהכ"ס, רופא ואומן, ולבלר, <וטבח>, ומלמד תינוקות. משום ר' עקיבא אמרו אף מיני פירא מפני שמיני פירא מאירין את העינים [רבי עקיבא מוסיף לרשימה את הצורך שיהיו בעיר גם מיני פירות, משום שהם "מאירים את העינים"].

לדעת הרמב"ם היתרון העיקרי של פירות בשלים הוא בהסדרת פעילות המעיים והוא אומר (ספר המדע, הלכות דעות פרק ח): דברים המשלשלין את בני מעיים, כגון ענבים ותאנים ותותים ואגסים ואבטיחים ... – אוכל אדם אותם בתחילה, קודם אכילה.

למיצי הפירות יש תכונה משותפת, שאותה מתעד הרמב"ם, שערבובם בקמח אינו גורם להחמצת הקמח, ולכן אפשר להכין מצות כשרות לפסח בקלות כל עוד נמנעים מהוספת מים. (ספר זמנים, הלכות חמץ ומצה פרק ה): א אין אסור משום חמץ בפסח, אלא חמשת מיני הדגן בלבד.... ב חמשת מיני דגן אלו--אם לשן במי פירות בלבד, בלא שם מים בעולם--אינם באין לידי חימוץ;.... ומי פירות, הן כגון יין וחלב ודבש וזית ומי תפוחים ומי רימונים וכל כיוצא בהן משאר יינות ושמנים ומשקין--והוא, שלא יתערב בהן שם מים בעולם; ואם נתערב בהן מים כל שהוא, הרי אלו מחמיצין.

תפוחים

התפוחים הם פירות עתיקים הנזכרים לטובה בתנך גם בשיר השירים וגם בספר משלי:
שיר השירים פרק ב
פסוק ג: כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר, כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים; בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי, וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי
פסוק ה: סַמְּכוּנִי, בָּאֲשִׁישׁוֹת--רַפְּדוּנִי, בַּתַּפּוּחִים: כִּי-חוֹלַת אַהֲבָה, אָנִי
משלי פרק כה
פסוק יא: תַּפּוּחֵי זָהָב, בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף -- דָּבָר, דָּבֻר עַל-אָפְנָיו.

ובתלמוד התייחסו לעובדה שתפוח נחשב ממש לתרופה, כדבר מובן מאיליו. הדיון נסוב על השאלה מה דין שכרו של שליח שנשכר להביא תפוח לחולה, כאשר החולה הבריא, או חלילה נפטר, לפני שהגיע השליח (התלמוד הירושלמי, סדר זרעים, מסכת שביעית, דף כג, א פרק ח הלכה ד גמרא): דתניא השוכר את הפועל להביא לו יין לחולה או תפוח לחולה - אם הביא חייב ליתן לו .. שכר רגליו.

ויש גם סיפור על כוחו הרפואי של יין התפוחים, בייחוד יין עתיק של שבעים שנה. (תלמוד בבלי, סדר נזיקין, מסכת עבודה זרה פרק ב, דף מ, ב גמרא): אמר ר' ישמעאל ב"ר יוסי: פעם אחת חש אבא במעיו והביאו לו יין תפוחים של עובדי כוכבים של ע' שנה ושתה ונתרפא.

אגוזים ושקדים

עם סיומה של פרשת חוני המעגל נזכרים האגוזים והשקדים כמעדנים הניתנים לילד מפונק (סדר מועד, מסכת תענית דף כג, א גמרא): כבן שמתחטא על אביו ועושה לו רצונו. אומר לו: "אבא הוליכני לרחצני בחמין, שטפני בצונן, תן לי אגוזים שקדים אפרסקים ורמונים". ונותן לו.

האגוזים והקליות (דהיינו פיצוחים למיניהם) נזכרים פעמים רבות בהקשרים של כיבוד לאורחים (תוספתא, סדר מועד, מסכת שבת, יח, ג): (בשבת) מוציא אדם ממה שיש לו בתוך ביתו ונותן לפני האורחין כגון אגוזים תמרים וקליות.

ובאירועים חגיגיים, כגון בר מצווה או חתונה, שבהם זורקים היום סוכריות על חתני השמחה, יש הוראה מפורשת של הרמב"ם (משנה תורה, ספר אהבה, הלכות ברכות י): בבתי חתנים זורקין לפניהם קליות ואגוזים, בימות החמה, אבל לא בימות הגשמים, מפני שנמאסין. כשהרצפה נקייה זה בסדר, אבל כשיש בוץ על הרצפה, והממתקים שנזרקו אינם ראויים עוד לאכילה – אסור לזרוק אותם.

ולבסוף הם אפילו מוזכרים כאמצעי לקידום מכירות (סדר נזיקין, מסכת בבא מציעא דף יח, א): ר' יהודה אומר: לא יחלק החנווני קליות ואגוזים לתינוקות מפני שהוא מרגילן לבוא אצלו. וחכמים מתירין.

מנהגי אכילה בריאים

חשיבותה של ארוחת הבוקר

המקורות מתייחסים בחיוב רב לארוחת הבוקר, ויש המלצות רבות עליה. כרגיל, המקור הראשוני לדעה החיובית הוא פסוק מן החומש (שמות פרק טז פסוק יב) ... וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ-לָחֶם. בהקשר המקורי הייתה זאת הבטחה לפתור את בעיית הרעב במדבר באמצעות המן. אך שלוש מילים אלה קיבלו חיים משל עצמן והפכו להנחיה כללית.

על בסיס הנחיה זו ניתנים בתלמוד שלושה-עשר היתרונות שבאכילת ארוחת בוקר מסודרת (מסכת בבא מציעא פרק ט, דף קז, ב): ... י"ג דברים נאמרו בפת שחרית: מצלת מן החמה, ומן הצנה, ומן הזיקין [הרוחות] ומן המזיקין, ומחכימת פתי וזוכה בדין [בזכות זה שדעתו מיושבת והוא מציג את עמדתו כראוי], ללמוד תורה וללמד [ביישוב הדעת – רש"י] ודבריו נשמעין, ותלמודו מתקיים בידו, ואין בשרו מעלה הבל [אינו מזיע הרבה] ונזקק לאשתו ואינו מתאווה לאשה אחרת, והורגת כינה שבבני מעיים. ויש אומרים: אף מוציא את הקנאה ומכניס את האהבה.

באשר לשעה המומלצת לאכול את ארוחת הבוקר, ממשיכה הגמרא ואומרת שכדאי לאכול מוקדם בבוקר: ואמרו רבנן השכם ואכול בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה.

ובפירוט רב יותר מופיע לוח הזמנים של שבע קבוצות של סועדי ארוחת בוקר דלהלן, פעמיים, גם במסכת פסחים וגם במסכת שבת (סדר מועד, מסכת שבת, דף י, א):
תנו רבנן שעה ראשונה – מאכל לודים [בשעה כל כך מוקדמת אוכלים רק הלודים המתגוששים בקרקס]
שניה – מאכל לסטים [הגנבים, שסיימו את עבודת הלילה מתפנים בשעה זו לאכול] 
שלישית – מאכל יורשין [אנשים ללא דאגות פרנסה, שירשו הון יכולים לאכול בשעה זו]
רביעית – מאכל פועלים
חמישית– מאכל כל אדם ...
ששית – מאכל תלמידי חכמים
מכאן ואילך כזורק אבן לחמת [כלומר ארוחת בוקר מאוחרת כל כך היא חסרת תועלת ממש כמו לזרוק אבן לתוך נאד]

אכילה נינוחה, ניקיון והיגיינה

הנחיה בריאותית חשובה היא להימנע מאכילה מהירה וחטופה (סדר נזיקין, סנהדרין דף יז, ב גמרא): ואמר רב יהודה: שלשה דברים [המאריך בהן] מאריכין ימיו ושנותיו של אדם – המאריך בתפילתו, והמאריך על שלחנו, והמאריך בבית הכסא. ומפרשים את והמאריך על שלחנו שמדובר על לעיסה יסודית ואיטית של האוכל.

טקס בסיסי ביהדות הוא נטילת ידיים לפני הארוחה. אבל יש עוד שלל חוקים ומנהגים המיועדים לשמור על בריאותו של המאכל ושל האוכל.

(תוספתא, סדר זרעים, מסכת ברכות פרק ה): ט לא ישוך אדם מן הפרוסה ויחזירנה בקערה מפני סכנת נפשות.[לכן צריך לקרוע מפיתה, המוגשת לכולם, חתיכה בגודל המתאים להכנסה לפה, ולא לנשוך ממנה]
י לא ישתה אדם מן הכוס ויתננו לחבירו, לפי שאין דעת הבריות שוות.

(תוספתא, סדר זרעים, מסכת תרומות, פרק ז, כ) ראה צפור שנקרה בתאנה ועכבר מנקר באבטיח שניהן אסורין.

(בבלי, סדר נזיקין, מסכת הוריות, דף יג, ב גמרא): חמשה דברים משכחים את הלימוד:..האוכל ממה שאוכל עכבר וממה שאוכל חתול.

(משנה תורה, ספר נזקים, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק ב): וכן ניקורי תאנים, וענבים, והקישואים, והדלועין, והאבטיחין, והמלפפונות – אפילו היו גדולים ביותר, בין תלושין בין מחוברין, ואפילו היו בתוך הכלי – כל שיש בו ליחה ונמצא נשוך, אסור: שמא נחש וכיוצא בו נשכו.

ולאחר סיום הארוחה (משנה תורה, ספר אהבה, הלכות ברכות י): גמרו מלאכול – מסלקין את השולחן ומכבדין את המקום שאכלו בו [כלומר: מפנים את השולחן ומטאטאים את הרצפה עם סיום הארוחה].

ולבסוף - לא צריך היה לחכות לנפוליון שיספר לנו שהצבא הולך על בטנו. בבראשית רבה ע ח נאמר: הכריסא טעינא רגליא [דהיינו: הכרס נושאת את הרגליים...]. 

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך


מילות מפתח

מזון | אוכל | מזון-בריאות | מסורת | יהודי | הרמב"ם | לחם | חיטה | חלב | דבש | גפן | תאנה | ארוחת-בוקר | רפואה

הערות שוליים

    הפרק הבא

    פרק 19: אוכל איטלקי בישראל

    עריכה: עוז אלמוג

    צפה בתגובות  תגובות על מזון בריא במסורת היהודית (1)

    יוסי קינן

    מאמר שמומלץ לקרוא לכל מי שרוצה לאכול בריא, לחיות בריא וגם להיות שמח.
    יום רביעי כ"ו בחשון תשע"ב 23 בנובמבר 2011

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.