דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 12 מדרגים

שירי מחאה פוליטית בישראל

הדס סלע

נוצר ב-2/16/2010

הקדמה

התפתחות תרבות שירי המחאה בישראל מקבילה למדי להתפתחות האדם מרגע לידתו - החל בתמימות הילדות - תקופת שירי ארץ אהבתי, המשך בהתפכחות - "ארצי שינתה את פניה", להתעצמות מרד נעורים - תקופת "דור מזוין" עד להתרככות ואמביוולנטיות המגיעה עם הבגרות - תקופת 'היפ הופ ציוני'.

עידן התמימות: "שלום לך ארץ נהדרת"

בתחילת החיים ילדים זקוקים לקשר מרעיף, להתלהבות בלתי פוסקת שלנו מהם, מהקסם הייחודי שלהם - כך רוב המוזיקה הישראלית חיבקה את הארץ והתייחסה אליה באהדה ופירגון ליופייה. רבות הדוגמאות לשירי האהבה למולדתי: 'בארץ אהבתי השקד פורח...', 'ירושלים של זהב' של נעמי שמר, יורם גאון שר: , 'ראיתי את שבעת פלאי תבל/בקוטב הצפוני וגם דרומה/ אך אין מקום כמו ארץ ישראל... מה טוב לנדוד/ אך טוב יותר לחזור.' כשם שהורים מפתחים את הקרבה ומעצימים תכנים חינוכיים על ילדם בילדותו כך עשו השירים, לימדו אותנו את אהבת הארץ דרך השירים. המטרה הייתה לגבש אותנו סביב הבנייה שלה והמאבק עליה. כותבי השירים והמבצעים היו כסוכנים של הרעיון המרכזי - חיזוק הקשר למדינה.

תגובת מחאה: זהב? ברזל!

אחרי מלחמת ששת הימים נכתבים שני שירים שמוגדרים אז שירי מחאה שתפקידם היה להשמיע לנו קול אחר: "ירושלים של ברזל" של מ,אריאל (67) – כתגובה "לירושלים של זהב", ו"שיר לשלום" (69). השירים לא מחו באופן בוטה נגד מדיניות הממשלה והחברה, אלא יותר עסקו בשכול, בעצב לאחר המלחמה, בכמיהה לשלום. המדינה הייתה שקועה עמוק באופוריה. העם רצה שירי תהילה, האווירה של "ירושלים של ברזל" ו"שיר לשלום" לא התיישבה עם הגדלות. המערכת לא יכלה לשאת שירים שסימנו על אווירה שונה מתמיכה רבתי בהקרבה ובכוחה של המדינה, "שיר לשלום" נאסר להישמע ברדיו.

התבגרות: "לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה"

אחרי מלחמת לבנון (1983) מתחילה תקופת גיל ההתבגרות של שירי המחאה. עם הכניסה לגיל ההתבגרות עולה הצורך בנפרדות מההורים ובתחושת ייחוד, לא מעט פעמים תהליך זו מלווה בבעיטות בכל מה שהוא יציב וקיים. הצורך של המתבגר לפתוח את הפה, לזעזע בכדי לחוש בעל נוכחות ואמירה אישית בהחלט מאתגר את ההורים. המתבגרים יוצאים למאבק כדי להראות לגדולים את מה שעוד לא ראו או הבינו, עם רצון לשנות את העולם.

עד מלחמת לבנון, כאמור, שמרו המוזיקאים בדרך כלל על ניטרליות פוליטית, אך לאחר המלחמה התחילו לבצבץ ניצנים של גיל ההתבגרות בשירה העברית. יוצרים ישראלים החלו להעביר ביקורת על מדיניות הממשלה.
בפארק אכזיב באירוע שארגנה תנועת "יש גבול" למען אסירי מצפון ובעד יציאה מלבנון עורר שלום חנוך ביקורת על אריק שרון עם השיר 'הוא לא עוצר באדום', קורין אלאל- 1986 יצאה עם "אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת … לא אוותר לה אשיר לה עד שתפקח את עיניה".

אחרי פרוץ האינתיפאדה הראשונה עלה במקצת מספר הזמרים הישראלים שהעזו להביע מסרים פוליטיים ביקורתיים. כך למשל בפזמון 'יורים ובוכים' ששרה סי היימן, 1988. חוה אלברשטיין היממה עם החלופה העכשווית ל'חד גדיא' כשהיא משמיעה לחברה הישראלית את השינוי שעברה מחלש קורבני לחזק תוקפני. ב- 8919 נורית גלרון עם 'אחרינו המבול' שרה "יש מדינת מתקוממים (הפלשתינים) שם חובשים את הפצעים/ ויש תל אביב חוגגת חיים אוכלים שותים... לא אכפת לי מה נעשה בשטחים/ אל תספר על זמן צהוב, על עצורים ועל מורדים/נעשה אהבה, נחיה את החיים/תל אביב זה החיים".

מתבגר עוצמתי: "טוב למות בעד עצמנו"

המתבגר האמיתי של המוזיקה הישראלית, הראשון שהצליח להרים את רמות האדרנלין המחאתי של הפופ רוק הישראלי ולהיהפך לגיבור תרבות ואליל נעורים היה אביב גפן.

גפן סימן שהמיתוסים האידיאולוגיים של הקרבה למען המדינה, זמרים צברים בג'ינס, יוצאי להקות צבאיות בעלי קול עמוק – כל אלה הם נחלת העבר. המסך עולה וחושף כוכב חדש: מאופר, לבוש שמלה, אנדרוגיני, ילדי עם קול צפרדעי. הוא צרח "אנחנו דור מזוין, עכשיו מעונן" והם ענו בהמוניהם: "רוצים ללכת מכאן".

הכוכב החדש הצליח כלכלית והראה שהמוזיקה היא תעשייה משומנת של גיבורים שצורחים את מה שנערים ונערות לא יכולים לומר להורים שלהם ולמדינה שלהם. מילות השירים הנאיביות והדיכאוניות, שכמותן ניתן למצוא ביומניהם של בני העשרה, קסמו לבני הנוער.

ב- 92' הופיע גפן על המוסף השבועי של העיתון מאופר באיפור כבד, גופו עירום, ורק גיטרה מכסה את איזור חלציו, קסדה צבאית על ראשו ועל חזהו כתובת אדומה נוזלית 'טוב למות בעד עצמנו',כשהוא מסביר עקרון מצפוני - לא להתגייס לצבא: "...בגלל שסדיסט אחד הוציא חוק, אני לא חייב להיות כפוף אליו". התגובות היו נזעמות, בעיקר מהדור המבוגר והשמרן. החלו דיונים בכבדות ראש מגוחכת על השפעתו והשחתתו את הנוער, עד כי עלה רעיון לאסור את השמעתו ברדיו. הוא נחשב אנרכיסט ואנטי ציוני. כמה מהופעותיו בוטלו בגלל התבטאויות נגד גיוס לצה"ל.

גפן הצליח להרגיז כמו שרק מתבגרים יודעים להרגיז, לבעוט בבטן, להשחיז את המילים. בטרם הוא חצה את השערים אל עבר הממסד, הוא הספיק לזעזע בפעם האחרונה כששר ב- 95 באלבום ששיר הנושא שלו "הגענו לשומקום": "כי היונה כבר נחנקה עם הזית בגרונה/ מי זה שם הולך שיכור – זה ראש הממשלה/ האימא מחכה שהוא יבוא והוא לא בא/ הבן שלך הרוג – רק לא מצאנו שם למלחמה". הימים היו ימי ממשלת רבין שלא אחת הואשם בשכרות. גפן התנצל בפני ראש הממשלה ורבין החזיר לו במחווה אצילית כאשר חיבק אותו בחום אבהי על במת העצרת למען השלום, שעות ספורות לפני שנרצח.

כפי שציין עוז אלמוג בספרו "פרידה משרוליק - שינוי ערכים באליטה הישראלית", החיבוק הזה הוא סמל לכך ש"האב הגדול", הצבר המיתולוגי, שהנתינה לביטחון המדינה והרעות היא כל ישותו, מוכן לקבל לחיקו את הבן הסורר, שכוחו אינו נובע מההקרבה למדינה אלא מהנרקיסיזם והאינדווידואליזם שלו. החיבוק סימן את המעבר מתרבות של חיילים בשירות המדינה לתרבות אזרחים. גפן התקבל כזמר מרכזי בעצרת השכול שנערכה אחרי רצח רבין, הוא סיים את תפקיד המתבגר שלו והפך להיות חלק מפנתיאון המוזיקה הישראלית.

בגרות: היפ הופ ציוני – בועט ומתפייס

בשנים האחרונות מתרחש תהליך מרתק בשירי המחאה – זוהי מחאה בעלת מאפיינים בוגרים. המעבר לבגרות מאופיין בהרגעת הרוחות. רוב האנשים מוצאים את עצמם בשבילים הנורמטיביים של מציאת עבודה, פרנסה ובניית חיי משפחה. גם המורדים הגדולים ורוב ילדי הפרחים של שנות השישים, אף אם נשארו ליברלים בהווייתם, בסופו של דבר אימצו את המודל הקיים. אדם אמור לשלב את אמונותיו ורצונותיו בבחירות שלו, להבין את היתרונות והחסרונות הקיימים בכל צעד, בכל בחירה, בכל אדם. התפיסה המורכבת האמביוולנטית אומנם נולדה בגיל ההתבגרות, אך אז לא הייתה היכולת להירגע בין הסתירות, הבגרות מאפשרת לחיות בשלום עם הסתירות. אם ההתבגרות הייתה חיה ובועטת, הבגרות פשרנית ומתפייסת.

עם התפתחות סגנון מוזיקת ההיפ-הופ בשכונות של שחורים בארה"ב כשירי מחאה, התפתח בארץ היפ-הופ כמחאה בעלת סימנים בוגרים. המחאה העכשווית כלפי ארץ ישראל בוגרת במובן שמכילה את ההכרה באהבה של הישראלים לארץ ישראל, לישראליות, לפתיחות, לשפה, לתרבות - בד בבד עם התבוננות ישירה, נוקבת, ללא כחל וסרק על הקשיים והטעויות. 'הדג נחש' תבעה את המושג 'היפ הופ ציוני'. הפזמונים שלה, כמו שירים נוספים, מכילים חלקים שנשמעים ממש כמו 'שירי ארץ אהבתי' וחלקים המבטאים אכזבה, כאב וציניות כלפי המתרחש בארץ. השירה הישראלית מדגישה כי "רק פה" (הדג נחש) אדם מרגיש בבית : "רק פה אני מרגיש שייכות/ למרות שאני כועס על השחיתות/ ואם אתה בחול ועל פיצוץ שומע/ אז רק לפה אני מתגעגע".

עולה תחושה של מחויבות למדינה דרך תמות של אחדות ורצון לעשיה: "פה בארץ חמדת אבות המובטחת/ כל פינה מאובטחת ואדמה פצועה צורחת/ טוב אין טעם לבכות/ צריך לקום ולעשות/ להביא את השינוי במקום פשוט רק לקוות/ באתי, ממזרח למערב אני עברתי/ דרך ארוכה, נדהמתי/ לנגוי ביופיה שנים' חלמתי/ ארץ אהובה" (סאבלימינל ושלומי שבת)
סמלי המדינה נכנסו לשירים לצד תמות של מאבקי הישרדות: " לא מוותר היום/ לא מוותר אף פעם / עם מגן דוד עד יומי האחרון / שוב פעם מאסקנטייפ נמרח על החלון /לא חלום להצדיע לדגל לעמוד להמנון" (סאבלימינל והצל).
איך הדברים מתיישבים יחד? עדנת הבגרות בשירה הישראלית מאפשרת זו. הליריקה מרתקת ביכולת שלה לשאת את הניגודים וליצור אחדות גבוהה יותר - ממש כמו נפש האדם.

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על שירי מחאה פוליטית בישראל (2)

    יואב קיגל

    לדעתי ניתן להרחיב את המידע על להקת "הדג נחש", שחוללה ועדיין מחוללת שינויים חברתיים, ומציפה כל פעם מחדש בעיות חברתיות על סדר היום.
    יום רביעי י"ט בחשון תשע"ד 23 באוקטובר 2013

    יובל

    המאמר באמת מעלה מחשבה מעניינת בהשוואת מילות השירים שלפי תקופות המדינה ל-תהליך התפתחות האדם. אך אם כך הם באמת הדברים (שלפי המאמר אינם מבוססים כלל), חבל שאין בסוף המאמר איזה פסקה המנסה לנבא הלאה...
    יום שני כ"ד בחשון תשע"א 1 בנובמבר 2010

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.