דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 1 מדרגים

סביבת המגורים במושבות הכפריות בישראל

עוז אלמוג

נוצר ב-2/14/2010

רקע היסטורי

העלייה הראשונה ("עליית האיכרים") שהחלה במחצית השנייה של המאה ה-19, הביאה לארץ-ישראל יהודים ממזרח אירופה, תימן, ארצות הבלקן ועוד, רובם חדורי מניעים ציוניים. בין השנים 1914-1882 הם הקימו שלושים מושבות חקלאיות, ממטולה שבצפון ועד לבאר טוביה שבדרום. זו הייתה תחילתה של ההתיישבות הכפרית מחוץ לערים, שעשתה את צעדיה הראשונים בקושי רב, כיוון שהמתיישבים הראשונים היו דלי-אמצעים ומחוסרי ניסיון והכשרה חקלאית.

המתיישבים הראשונים סבלו קשות מהאקלים המזרח תיכוני, מהשלטון התורכי ומהסביבה הערבית שלא ראתה בעין יפה את פלישת הזרים ("המוסקובים" כפי שכונו אז) לשטחה.

ההתיישבות הייתה על סף קריסה עד שנמצא לה מושיע בדמות הברון אדמונד דה רוטשילד ("הנדיב הידוע"), שהזרים כספים למושבות הקיימות (ובהן ראשון לציון, רחובות, ראש פינה וזיכרון יעקב) ובשלב מאוחר יותר גם ייסד מספר מושבות נוספות על קרקעות שנקנו ביוזמתו.

רוטשילד לא הסתפק בתמיכה כספית והקים מנגנון בירוקרטי של פקידות שעסק בתכנון הפיזי של המושבות החדשות, בטיפול בצרכי המתיישבים ובפיקוח הדוק על התקדמותם הכלכלית.

ב-1901 עברו מושבות הברון לרשות חברת יק"א (JCA) שבבעלות התנועה הציונית, וזו בנתה מספר מושבות חדשות שהרחיבו את מאחז התנועה הציונית בפלשתינה. יק"א צמצמה את הפטרונות הכספית שאפיינה את תקופת הברון ופעלה לטיפוח עצמאותו של האיכר בארץ ישראל באמצעות מתן אשראי כספי והדרכה חקלאית למתיישבים.

שאלת הסיבות למיקומם הגיאוגרפי של המושבות עלתה לדיון בקרב קהילת הגיאוגרפים הישראלים מספר פעמים, ואף עוררה פולמוס, בעיקר בנוגע למיקומה של מושבה כזו או אחרת. כללית ניתן להצביע על שמונה שיקולים מרכזיים שהנחו את בחירת מיקומן של המושבות:
• סמיכות ליישובים יהודיים ולצירי תחבורה ראשיים.
• הסמליות ההסטורית של האתרים.
• זמינות הקרקעות (מה שהוצע למכירה).
• העדפת גלילות הארץ (יהודה, הכרמל והגליל העליון שדמו במאפייניהם הגיאוגרפים והאקלימים לגלילות אירופאים).
• העדפת אזורים בעלי פוטנציאל חקלאי.
• העדפת רכישת קרקעות מידי בעלים יהודים מתוך תקווה שכך יהיה קל יותר 'להתסתדר'.
• שיקול פוליטי, שהופעל בעיקר על ידי פקידי הברון, קרי: נטייה לקנות ממושלי נפות תורכיים שמיעטו להתערב בנעשה בנפותיהם ולהטיל גזרות שונות.
• שיקולי ביטחון (למשל העדפה על הקמת גוש מושבות).

התפתחות הבנייה של הבית והחצר במושבות כללה שלושה שלבים עיקריים: בשלב הראשון נתפסו אתרים זמניים ששימשו בעבר למגורים או לאחסון (כגון בתי חאן עתיקים) - או שניבנו בתי מגורים זמניים (סוכות גומא, חושות, צריפי עץ וכו'). האיכרים שהו באתר הזמני החל מכמה חודשים ועד ל- 20 שנים תמימות. בשלב השני עברו המתיישבים לבית מגורים קבוע ולמשק בנוי ומאורגן. המעבר לשלב זה היה כבר כרוך בהליך תכנוני כלשהו - כולל או חלקי. בשלב השלישי הורחבו ופותחו המגורים והחצרות. לבתים נוספו חדרים, מחסנים, מרפסות, ובחצר נבנו מבני עזר מגוונים. אלה שיבשו את המערך הראשוני האחיד והכשירו את הקרקע להפיכת המושבה (אחרי קום המדינה) ליישוב עירוני. תמורה בנוף המושבות הגדולות חלה בשנים 1904-1914 עם כניסתן של שתי קבוצות חברתיות משמעותיות מבחינת גודלן ומשקלן החברתי: פועלי העליה השניה - והתימנים. לצד בתי האיכרים של גרעין המייסדים הוקמו (בסיוע חברת 'עזרא' ובנק אפ"ק) צריפים ובתי פועלים (לרוב באיכות ירודה יותר) שיצרו רחובות חדשים.

הבניה - שחייבה התמצאות בסיתות, בהנחת האבן ובחיזוק הקירות - בוצעה ברובה על ידי בנאים ערבים מיישובי הסביבה (ירושלים, יפו, חיפה, טבריה, עכו ועוד) בשיטות בניה מסורתיות, אך תוך הכנסת שכלולים הנדסיים שיובאו מאירופה. עיקר השכלולים היה: הנחת גג רעפים על כבלי מתכת או פסי ברזל (ריילס), ריצוף במרצפות חומר מלוטשות ממרסיי, או לחילופין בלוחות עץ או ביציקת מלט דק על שכבת מדה (טין), ובנית משקופים לדלתות ומסגרות לחלונות (שהיוו חידוש מודרני בנוף הארץ). מקצת מהקבלנים באו מיישובי הטמפלרים והיה גם מיעוט של קבלנים יהודיים.

מרבית הבתים שנבנו במושבות תוכננו על ידי אדריכלים, מהנדסים ומודדים אירופים, מקצתם הובאו ארצה, מקצתם היו ממתיישבי הטמפלרים ומקצתם היו מהגרים יהודיים שהגיעו ארצה באותה תקופה. התכניות הוזמנו על ידי פקידות הברון או חברת יק"א. פקידי הברון וחברת יק"א הם אלה שדאגו לתכנון, לחוזים ולבניה גופא.

ארכיטקטים בדורות מאוחרים יותר טענו כי בניית המושבות נעשתה ללא תכנון כלל. ממצאי עבודתו של פרופ' יוסי בן ארצי סותרים טענה זה מיני וביה. עבודת המחקר - המבוססת על ניתוח תכניות, תצלומים, עדויות בכתב ובעל-פה וכן על סקר שדה - מעידה כי הבתים והמשקים נבנו כאילו על פי תכנית אחד, אחידה לכולן - הן במושבה הבודדת והן בכלל מושבותיהם. אחידות זו ניכרת לעיני המתבונן גם דרך התמונות ששרדו מאותה תקופה.

תכניות הבתים המעטות ששרדו בארכיון הציוני, מעידות על רמת ידע ומקצועיות גבוהות של המתכנן והבונה גם יחד. ראיה לתכנון הקפדני היא שרידותם של מספר ניכר מהמבנים עד עצם ימינו אלה. החוזים ששרדו מאותה תקופה מלמדים על גישה מקצועית ועל מיומנות רב ונראה כי בפרק זמן קצר התמצאו פקידי הברון בנבכי המינהל העותומאני, השיגו בעלי מקצוע לבנייה, וניסחו הסכם אופייני לתנאי הארץ. סגנון הבניה היה שילוב בין שלושה סגנונות: הבית הערבי הכפרי והעירוני, בתי הטמפלרים (שבלטו בנוף הארץ והביאו עימם חידושים רבים בתחום בניה) ובתי הכפר הצרפתיים.

השימוש בתכניות בנין מפורטות, ההקפדה על חומרים משובחים ועמידים (עץ, אבן) ועל שיטות בניה מתקדמות המחייבות ידע הנדסי (בעיקר בנית הגג והרצפה והתקנת משקופי הדלתות וחלונות) ההפרדה בין הבתים, הבניה הפנימית המרווחת תוך הקפדה על רמת סניטציה מתקדמת ותרבות דיור הגיינית, הקוים הישרים של הבתים, ההפרדה בין מבני המגורים למבני המשק (השונה גם מצורת בניה כפרית עתיקה באירופה, כמו 'בקתות המוז'יקים'), התכנון המקדים של היישוב וארגונו הסדור במרחב - כל אלה משקפים את אתוס המודרני שעמד לרגלי מתיישבי העליה הראשונה ולמעשה לרגלי התנועה הציונית בכללותה. סמלי במיוחד לענין זה הוא שוב גג הרעפים. לכאורה, שימוש בגג רעפים, שנבנה במקור להגנה מפני גשמים ושלג, איננו מתאים לישראל. אולם, בהתחשב בעובדה שטכניקת יציקת הגגות במלט ובברזל היתה משימה קשה עד לשלהי המאה הי"ט, מדובר בפתרון פרקטי, העולה בערכו (מבחינת בידוד והגנה מפני דליפת מים) על הגג הכפרי השטוח שנאטם בקורות עץ וטין וחוזק בצמחיה, או על גג הכיפה העתיק מאבן. המושבות היו אירופאיות יותר בחזותם ובתרבותם גם משום שרוב אוכלוסייתם היתה אשכנזית, וגם בשל מעורבותם הגדולה של פקידי הברון מצרפת.

מאפייני בניה ועיצוב של דגמי המקור

בתי המושבות, שנבנו בשיטות ובסגנון מעט יותר מודרניים מזה של בתי השכונות היהודיות הראשונות שהוקמו מחוץ לירושלים, מבטאים שלב ראשון בתהליך החילון של החברה היהודית הארץ-ישראלית (הגם שרוב תושבי המושבות נותרו שומרי מסורת באורח חייהם). תרבות המגורים במושבות - שקיבלה את השראתה מתרבות המגורים הצרפתית - בישרה (ובמידה רבה גם קידמה) על צעדיה הראשונים של תרבות ישראלית חדשה, חילונית, מודרנית, דמוקרטית, מערבית ואינדיבידואליסטית יותר שהיתה שונה בתכלית מתרבות הגטו והשטטעטל של מזרח אירופה. מונטיפיורי הועיד מלכתחילה את השכונה למשפחות של תלמידי חכמים ולנצרכים, וחלקות הדירות הופקדה בידי כוללים, תוך החלטה לחלקן שווה בשווה בין האשכנזים לספרדים. למטרה זו אף נבנו שני בתי כנסת, אך ברבות הימים גדל מספר הספרדים בשכונה

הגיאוגרף יוסי בן ארצי איבחן התפתחות שני טיפוסי בניה עיקריים במושבות: הטיפוס "האחיד" והטיפוס ה"חפשי'.

הטיפוס האחיד הוא טיפוס האופייני למושבות שנבנו על ידי גוף מרכזי חזק (הפקידות של הברון ויק'א) או על ידי ועד המושבה שהקפיד על בניה אחידה של בתי מגורים וחצרות משק, מטעמים תיכנוניים וכלכליים.
מקצת מהבתים האחידים היו בתים משותפים בני שתי קומות (המבנה פוצל ל- 3 יחידות מגורים צמודות) או לחילופין בני קומה אחת (שתי יחידות מגורים צמודות שביניהן חצץ קיר מפריד עבה). רוב הבתים מהטיפוס האחיד היו בתים נפרדים חד קומתיים שיועדו למשפחה אחת. אורכם היה 13 מ' רוחבם 12 מ' וגובהם 3.50 מ'. יחידת המגורים בבית זה כללה חדר כניסה (מבוא) בגודל (3*3), ושניים עד שלושה חדרי מגורים (בגודל ממוצע של 5*3) וכן עליית גג ללא גרם מדרגות קבוע. לעליית הגג - ששימשה בד"כ לאיחסון כלים - עלו באמצעות סולם שחדר מבעד פתח בתקרת העץ לחלל הגג.

עם התבססות המושבות נוספו לבתים ה'אחידים' חדרים ותוספות מעבר לתוכנית הבסיסית. דירת המגורים הגם שהיתה גדולה במונחים של בית מגורים היום, הספיקה בדוחק למשפחות הגדולות (שכללו לעתים 8-10 נפשות) שאפיינו מושבות כמו זכרון יעקב וראש פינה. עם זאת, הפרדת התיפקודים בבית הקלה על צפיפות המגורים, ויצרה תחושת רווחה מסויימת.

השרותים והמטבח היו לעיתים קרובות מחוץ לבית - השרותים במבנה מיוחד בחצר, ואילו המטבח הוצמד לקיר האחורי ולא תמיד חובר בדלת אל הבית. רק בשלבים מתקדמים הוסדרה צנרת להולכת מים לבתים, ועד אז איחסנו מים בחביות ובכלי אגירה, והסתפקו במבני שרותים פשוטים בחצר. דבר זה הדגיש את חשיבות 'המקווה' שהקפידו לבנות בכל מושבה. גם תנורי הבישול היו על פי רוב מחוץ לבנין - ובדומה לכפר הערבי נאפו המאכלים מחוץ לבית עד שלב מתקדם בהתפתחות המושבה, לאחר מלחה"ע ה-1.

טיפוס הבניה השני - החופשי - הוא דגם של בית אשר התפתח במושבות (למשל פתח תקווה או רחובות) שבנייתן נעשתה באורח פרטי ועצמאי על ידי בעלי הבתים וללא הקפדה על אחידות הדגם הנבנה. טיפוס בניה זה התאפיין בהטרוגניות רבה של בתי מגורים וחצרות משק. מאחר ובמושבות (מדובר ב-13 במספר) שבהן התפתח דגם זה לא היה גוף מרכזי שכפה את דעותיו ותכניותיו, בנה בהן כל אחד את ביתו על פי יכולתו, טעמו ואפשרויותיו המשקיות. בתי המגורים מדגם זה היו מרווחים, גדולים ומפוארים יותר מאשר הבתים במושבות הפקידות (יש שכללו 6 ויותר חדרים). מקצתם היו בתים דו קומתיים. למשפחות גדולות (מס' דורות שהתגוררו בצוותא) נהגו לבנות בית ובו חדר אוכל, חדר אוּרחים וחדר מבשלים משותף לכל המשפחה המורחבת, ורק חדרי מטות מיוחדים לכל משפחה צעירה. המשותף בין הבתים היה גג הרעפים, עלית הגג, החלונות המלבניים, ההפרדה בין המגורים למשק והבניה באבן מקומית.

הבתים בני שתי הקומות כללו לעתים קרובות מדרגות חיצוניות רחבות (עם מעקה ברזל) שהובילו לקומה העליונה, וכן מרפסת תלויה, (שנקראה בפי כל "בלקון") עם מעקה עשוי פיתוחי עץ (בסגנון בתי פקידות הברון) או מעקה ברזל מסוגנן. בקומה העליונה של הבית היו חדרי המגורים של המשפחה, שכללו חדר שינה, ולעתים חדר קריאה וספרייה. הקומה התחתונה, הכילה חדר אוכל גדול לכל המשפחה, חדר ילדים, מטבח ובו תנור, שנקרא בפי כל "התנור האנגלי" והיה עשוי מדוד מים שממנו יצא ברז שהזרים מים חמים תמיד. את התנור הסיקו בזמורות יבשות שנאספו בכרמים לאחר הזמירה. 'סמובר רוסי' גדול עמד דרך קבע על התנוער ובו תה מהביל לכל צמא.

רוב הבתים (הן מהדגם האחיד והן מהדגם החופשי) כלל חצר משק פנימית, ומבני עזר משקיים (בכלל זה אורוות לסוסים ולשוורים, רפתות ולולים). מבנה החצרות היה מגוון, שכן לכל מושבה היו איפיונים משלה שחייבו גם בניה ייעודית בהתאם לענפי המשק. החצר תוחמה בדרך כלל באמצעות גדר, שסייעה לשמור על תחום הפרט ורכושו והפכה לאחד מתווי ההכר של המושבה. מעבר לחומות החצרות השתרעו החלקות החקלאיות שכללו כרמים, מטעי פרי ושדות פלחה.

שלושת חומרי גלם שלטו בבתי המושבות: עץ, חומר מקומי (Adobe, טין) ואבן. למרות נדירותו של העץ כחומר זמין בארץ ישראל, ולמרות הצורך ליבאו מאירופה, היה העץ חומר בניה חיוני והוא שימש לכמה מטרות: בנית קירות, חלונות ומשקופים, בנית הקונסטרוקציה לגג ולרעפים, בנית מבני עזר בחצר ולעתים אף לרצפות.

הטין, הינו בליל של קרקע מקומית, גרגרי אבן, חול וסיד שנילושו במים והפכו לעיסה. זו עוצבה כחומר ביד הפסל וכאשר התייבשה הפכה לקשה ואטומה למדי. השימוש בטין, שנקרא בפי הערבים "מדה", היה שכיח בבנייה הערבית בארץ (בעיקר זו של הפלחים הכפריים, אך גם העירונית) וממנו היו עשויים רוב הגגות בארץ. יתרונותיו היו הזמינות, קלות העיבוד ועיצוב הבניה, נוחות השימוש ועלות בניה אפסית. מגבלותיו היו העמידות הנמוכה בפני תנאי האקלים והזמן, שחייבו תחזוקה מתמדת ולעתים בניה מחדש.

במושבות שימש הטין לבנית מבני ארעי, מחסנים, גדרות, תנורי אפיה וקדרות לחצרות.
חומר הבניה העיקרי והנפוץ ביותר בבנית המושבות היה מטבע הדברים, האבן, שבה השתמשו לבנית הבתים, המשקים, הגדרות והמחסנים. חיזוקה של האבן נעשה ב'מלט' מקומי - סיד מעורב בחול וטיט. בכל מושבה השתמשו באבן השכיחה בסביבת המושבה (בזלת, גיר כורכר וכו') משיקולים של זמינות, נוחות ועלות הובלה זולה. לעתים ליקטו אבנים מסותתות של ישובים עתיקים חרבים (כמו למשל בעתלית). שיטת הבניה היתה פשוטה אך חייבה התמצאות הן בסיתות, הן בהנחת האבן והן בחיזוק הקירות. אך היא חייבה תחזוקה מתמדת שכן חומר המילוי היה מתבלה ונשטף.
חומרי הבניה המיובאים הגיעו למושבות מנמל יפו ונמל חיפה (רבים מהחומרים נקנו מהמתיישבים הטמפלרים, שעסקו בבניה).

את המחיצות שבין הקירות התומכים - היוצרות את החלוקה הפנימית - נהגו לבנות מטור אבנים אחד ("מסאפאד") שחוזק בחומר מילוי. בפינות הבית נהגו להניח אבני גזית גדולות - ליצירת מעין 'עמודים' של מבנה, וכן תמכו את הפתחים בקורות עץ או באבן-רוחב גדולה כדי למנוע את התמוטטות המפתח. את כל הקירות חברו קורות הגג - שהיו עשויות עץ וכן כבלי מתכת או פסי ברזל (ריילס) שהשימוש בהם תכף לאחר הקמת מסלת הברזל בארץ. פס הברזל מילה את מקומה של קורת הבטון היצוקה כיום. שיטה זו היתה שיפור ביחס לבניה הערבית.

הרצפה נעשתה בשלבים הראשונים מ"מדה" שנכבשה והודקה. שיטה זו חייבה החזקה ותיקונים, והיא לא מנעה סחיפה וחדירת מקקים וזוחלים. במושבות הברון ויק"א אף הגיעו למסקנה שבעטיה נוצרת גרענת בקרב הילדים, ועל כן הוחל בסוף שנות ה-80 לייבא מרצפות חומר מלוטשות ממרסיי בצרפת. ברחובות, פתח תקוה וראשון לציון נהגו אחדים לרצף בלוחות עץ, ובשלבים מאוחרים יותר רווח השימוש במרצפות (שיובאו מיפו), או ביציקת מלט דק על שכבת המדה.

רוב גגות הבתים במושבות היו גגות רעפים (בגובה 2 מ') שיובאו ממרסיי, ורק במעט מושבות נבנו גגות חומר בנוסח הערבי. שיטת הבניה של הגג התבססה על קונסטרוקציות עץ - מקורות שהובא בעיקר מתורכיה - וביניהן הניחו לוחות עץ שטחים (פלפון) ששימשו להנחת הרעפים. שולי הגג כוסו בלוחות עץ (ארגזי רוח) - שהו נהוגים לפעמים לנסר ניסור צורני ובכך להקנות אלמנט קישוטי מסוים לגימור הגג (גימור שהיה שונה מגגות הטמפלרים). על פי רוב בנו גג של 4 שיפועים (הטמפלרים נהגו לבנות גג דו שיפועי). החלל שנוצר בין התקרה ובין הגג יצר מרחב בידוד יעיל למדי. יוסי בן ארצי מציין כי החלל שנוצר בין התקרה - העשויה עץ ברוב המקרים - ובין הגג יצר מרחב בידוד יעיל למדי, ובאמצעות סולם נהגו לעלות ולאחסן בו ציוד. עם זאת, הרעיון ליצור בו מתבן - נוסח אירופה - שהעלו מהנדסי יק"א לגבי הבניה בגליל התחתון - נדחה על ידי המתיישבים. הללו לא רצו 'לישון כשיבולם מוטל על התקרה מעל לחדרם', וכך היה חלל הגג לחלק שולי בבית המגורים. גג הרעפים הפך לאחד מסימני ההיכר של המושבות "לחלק מרכזי בדימוי ה'אירופי-מודרני' שלהן, הגם שהיה שונה בשיטת בנייתו ובפרטיו מן הגג האירופי המצוי."

בתי המושבות הצטיינו בריבוי חלונות מלבניים ואופקיים (הגודל הטיפוסי היה 80 ס"מ X 1.20 מ'). ראשיהם היו לעתים מקושתים והם שנאטמו בסורגי ברזל צולבים ותריסי כנף (תריס ונציאני) דו-כנפיים מעץ רפפה צבוע (בנוסח מושבות הטמפלרים). כאשר רצו למנוע חדירת יתושים - הוסיפו רשתות מתוחות על החלונות (שהיו בבחינת חידוש בארץ), ומאוחר יותר הופיעו גם חלונות זכוכית.

 בועה אירופאית במרחב הערבי

לאור הפולמוס הער שהתעורר לאחרונה בארץ בין "ההיסטוריונים החדשים" לבין "ההיסטוריונים הישנים" מעניין להשוות בין בתי מתיישבי המושבות לבין בתי הקולוניאליסטים שפלשו לאמריקה, אוסטרליה, מזרח אסיה ואפריקה. השוואה כזו מעלה קווי דמיון ושוני. הדמיון בין הבניה הקולוניאלית לבין הבניה במושבות מתבטא ביבוא המסורת הארכיטקטונית של ארץ המקור האירופאית תוך שילוב חומרי גלם מקומיים (טין, אבני גזית), ואימוץ כמה משיטות הבניה המסורתיות של "הילידים" (בנית קירות גבוהים ועבים סיתות אבנים). בית הלבנים המסותתות שלראשן גג רעפים ארבע שיפועי הוא מבחינה זאת מעין תמצית סמלית של השלוב בין ארץ המקור למולדת החדשה - ובמקרה זה בין ערב לאירופה. שילוב זה מצא ביטוי מקביל באותה תקופה בלבוש שהיה נהוג אצל נכבדים יהודים: חליפה מערבית - שנקראה בפי הערבים "פראנג'י" - ועניבה בשילוב תרבוש תורכי (יש שראו בגג הרעפים מעין "תרבוש" תורכי לבנין). גם ההפרדה החדה (עד כדי ניתוק גיאוגרפי) בין בתי המהגרים לבין בתי המקומיים היא בבחינת קו דמיון בין הקולוניאליים האירופיים לבין המתיישבים היהודים.

מתוך העדויות השונות שנשמרו מאותה תקופה ניתן אכן ללמוד שהמתיישבים היו נאמנים - לפחות באופן חלקי - לאורח החיים האירופאי - ותפסו את התרבות הערבית כתרבות נחשלת. הם אמנם עבדו קשה במשקיהם החקלאיים אך בה בעת קיימו חיי חברה בורגניים, שכללו גם ערבי תרבות ובהם קונצרטים, קריאת ספרים ועיתונים. לבושם היה ביסודו מערבי והם יצאו לעתים קרובות לטיולי ערב שבהם פטפטו השתעשעו וחיזרו אחר עלמות צעירות בשמלות מלמלה. צורת המגורים מלמדת שהאתוס הציוני אכן היה נר לרגליהם והניע אותם בשעות קשות, אך הוא היה יותר בבחינת פולקלור ולא בער בעצמותיהם עד כדי פאנאטיות ונזירות, כפי שבער בעצמות חלוצי העליה השניה והשלישית בקיבוץ ובמושב.

קו דמיון נוסף בין תרבות הדיור של מתיישבי הקולוניות האמריקאיים, האוסטרלים או הדרום אפריקאים לבין תרבות הדיור של חלוצי המושבות ניתן למצוא בשיכונם של הפועלים עולי תימן (בתקופה שבין תרס"ט ל-תרע"ד). פועלים אלה - שעבדו כשכירי יום אצל האיכרים ואצל חברות התיישבות כמו "נטעים" ויק"א - התרכזו במושבות הגדולות והפכו בחלק מהן לקבוצת האוכלוסיה הדומיננטית ביישוב. על פי עדויות שפרסמו במספר מחקרים יחס איכרי המושבה לתימנים היה ברוב המקרים יחס משפיל והוא בא לידי ביטוי גם בפתרונות הדיור שנמצאו להם. תחילה שוכנו ברפתות, מרתפים, מחסנים וכיו"ב ומאוחר יותר בצריפי עץ מוארכים בהם התגוררו משפחות בצפיפות רבה. גם המיקום של שכונות התימנים במערך המגורים של המושבה מעיד על יחס האיכרים לתימנים: "שכונות התימנים נבנו במרחק רב יחסית מן הגרעין הוותיק של המושבה ויצרו על ידי כך מעין 'אי' של שימוש קרקע מגורים, במרחב המושבה. המרחק שהפריד בין 'איים' אלה לבין הגרעין היה בטווחי הליכה של מחצית השעה ויותר - מרחק שהחריף את הבעיה החברתית שהיתה קיימת ממילא. קשיי המגע היומיומי וחסור היכולת להשתמש בשרותים הציבוריים והעסקיים באורח אינטגרטיבי - הגבירו את תחושת הניכור והבידוד של התימנים".

חרף הדמיון, יש להיזהר בהקבלה מלאה בין תרבות המגורים והעבודה במשק של הקולוניאלים האירופאים לבין זו של חלוצי המושבות. איכרי המושבות אכן העסיקו בשכר פועלים ערבים ויהודים תימנים (בשכר מצומצם ולעתים תוך ניצול), אולם, בסיכומו של חשבון מדובר בהוויה איכרים קשי יום, שהגיעו לעתים עד פת לחם וחיו בתנאי מגורים לא קלים (בוודאי ביחס לחלק ניכר מהמתיישבים הנוכריים בקולוניות האירופאיות); בוודאי שאין מדובר באצילים פאודלים או באריסים (כמו למשל בקולניות האנגליות) המנהלים תרבות פנאי מפותחת על מדשאות וגנים מטופחים, והמוקפים במאות עבדים ומשרתים המעבדים את חלקותיהם ומנעימים את עיתותיהם. ההבדל ניכר גם בגודל הבתים והחצרות: רוב בתי המושבות לא היו בתי אחוזות המשתרעים על פני דונמים רבים, אלא בתים צנועי מידות. בסיכומו של דבר, דומה כי המושג "אירופצנטריזם" מתאים יותר מהמושג "קולוניאליזם" לתאור הווית המושבות.

תרבות הדיור שאפיינה את המושבות העבריות מלמדות לא רק על הפער שהלך ונפער בין "היהודי הישן" - שחי בארץ בערים העתיקות או בעיירות מזרח אירופה - אלא גם על הפער שבין התרבות היהודית-ישראלית שהתפתחה בארץ לבין התרבות הערבית-פלשתינאית שחיה לצידה. הצביע כל כך יוסי בן ארצי בעבודתו: בית הפלאח היה קטן, אטום, צפוף, וכלל את מרבית רכושו, את בעלי החיים ואת הכלים - כולן תחת גג אחד. חצר המשק היתה קטנה, ללא מתקנים מודרניים, ומסוגרת כלפי הכפר ויתר חצרותיו. לעומתו - במושבה בלטו החידושים, הפרדת התפקודים, החצר הגדולה, הרגולאריות והתכנון - וההשתלבות במערך סדור ובגישה נוחה לשדה ולרחוב. היו אלה ניגודים חריפים בין ישן וחדש, מסורתי ומודרני ביחס, צפוף ומרווח - שהיקנו למושבה העברית ייחוד של ממש לעומת בתי הכפר הערבי.

מראה המושבות ההיסטוריות משקף במידת מה גם את האופטימיות והנאיביות המציינת (אולי יותר מכל תכונה אחרת) את העליה הראשונה. יש משהו רגוע ושלו במראה הבתים המאסיביים הטובלים בירק. "הטיח הלבן משוה חן שלם ושלוה על המושבה הנראה אפופת פרדסים וכרמים" כתב דוד שמעוני ב"יובל העגלונים" - על המושבה רחובות. הבתים הפסטורלים המפולשים בריבוי חלונות גדולים, כמו גם החצרות עם הגדרות הנמוכות והמרפסות, משקפים תחושה של בטחון ונינוחות - זאת חרף התנכלויות מקומיות של שבטים בדואיים. היום אנו יודעים אל נכון כי היה זה השקט שלפני הסערה - שתתרגש על הארץ עם גאות גלי המהגרים ארצה. יופיים ועדינותם של הבתים - המשתלבים להפליא בנוף המקומי - מדגישים ומחדדים מפרספקטיבה של זמן את הכיעור הארכיטקטוני שהחל נוגס ביופיה של הארץ עם התפשטות ההתיישבות היהודית בפלשתינה - כיעור שיסודו בבניה החפוזה וגם בריב הדמים שהתרגש על הארץ ושהפינה משאבים רוחניים וחומריים לאפיקים אחרים מהדיור.

התעוררות מתרדמת

בתי המושבות הכפריות - בעיקר בצפון הארץ - הם מהיפים בישראל, הן בגלל האבן המתיישנת כיין טוב והן משום שתוכננו במקור על-ידי ארכיטקטים צרפתים.

עם השנים, רבים מבתי-האבן במושבות נהרסו או נמכרו ליזמי נדל"ן, שהקימו עליהם מגורי יוקרה. עד שלהי שנות ה-80' הייתה מודעות נמוכה לנמוכה שימור אתרי המורשת, וגורלם של רבים מבתי-האבן הפסטוראליים היה כגורלם של חורבות ושרידים של מבנים היסטוריים רבים אחרים בארץ, שלא זכו לשימור או לתיעוד. רבים נהרסו ללא כל מחאה ציבורית.

השינוי ביחס כלפי בתי-האבן העתיקים, הן במושבות והן מחוצה להן, התחולל בשלהי המאה הקודמת, עם הקמתם של המועצה לשימור אתרים ומבנים, המשרד לאיכות הסביבה ואירגונים 'ירוקים' בעלי מודעות סביבתית מפותחת.

בהדרגה הוחל במלאכת שימור ושיחזור, חלקה ביוזמת הרשויות וחלקה באופן פרטי.
מושבות ותיקות גדולות כמו ראשון לציון, רחובות או פתח תקווה נבלעו בים הבתים והשיכונים והפכו לעיר. הקטנות, בעיקר בעמקי הצפון ובגליל, הפכו אבן שואבת לתושבים חדשים אמידים ו/או בוהמיינים, לתיירים ומטיילים. בתים שנראו כמו חורבות שופצו והפכו לסמלן המסחרי של מושבות כמו ראש פינה, מטולה, בית לחם הגלילית, בת שלמה ואחרות. סוד הקסם שלהם הוא שילוב של ניחוח כפרי אירופאי, נוף הררי ירוק, נוסטלגיה חלוצית ואוויר נקי.

סביבה בוהמיינית

ענף החקלאות שעליו התבססו היישובים הכפריים בעידן הציוני הלך ודעך ואת מקומו תפסו מספר תחליפים משתלמים יותר, ובראשם פיתוח ענף תיירות הפנים. חדרי אירוח (צימרים) בנוף פסטורלי צצו במושבות המשופצות ומהווים כיום מקור הכנסה למשפחות ותיקות וחדשות. אטרקציות נוספות במושבות:
■ אתרים ומוזיאונים המוקדשים לתולדות הציונות, ההתיישבות החלוצית, אתרי קרבות וכדומה.
■ גלריות, בוטיקים וחנויות למכירת יצירות אמנות, חלקן ייבוא מהמזרח הרחוק וחלקן עבודות יד של אמנים מקומיים.
מוצרי ניו-אייג' (אבני קריסטל, טארוט, יוגה, מדיטציה) המשתלבים באווירה הפסטורלית.
■ מוצרי מזון טבעיים, כגון דבש, גבינות, שמן זית, דברי מאפה ותבלינים, רובם כאלה המיוצרים במקום.
■ מסעדות ובתי-קפה המציעים תפריט כפרי-ביתי, לצד גני אירועים, פאבים ומועדוני ריקודים לצעירים.

ביביליוגרפיה

רשימה ביבליוגרפית תפורסם בעתיד הקרוב

הערות שוליים

    הוספת תגובה




     

     

    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.